תוכנית הפוגו: כשיפן שקלה לקלוט מאות אלפי יהודים

בשנות השלושים של המאה העשרים, בתקופה שבה מרבית מדינות העולם סגרו את שעריהן בפני פליטים יהודים בורחים מגרמניה הנאצית, קמה בטוקיו קבוצה קטנה של קצינים וביורוקרטים יפנים עם רעיון יוצא דופן: להביא לשטחי האימפריה היפנית מאות אלפי יהודים. הרעיון זכה בהמשך לכינוי "תוכנית הפוגו", על שם דג הפוגו הרעיל, שאם מכינים אותו נכון הוא מעדן יקר, ואם טועים בהכנתו הוא עלול להרוג. כך בדיוק ראו יוזמי התוכנית את שאלת ההגירה היהודית: הזדמנות כלכלית ומדינית עצומה, שטומנת בחובה גם סיכון של ממש.

הרעיון לא צמח מתוך אהדה הומניטרית. הוא נולד משילוב מוזר של אמונות תפלות אנטישמיות, חישובים גיאופוליטיים קרים וזיכרון היסטורי אחד ספציפי: תמיכתו הכספית של הבנקאי היהודי האמריקאי יעקב שיף במאמץ המלחמתי היפני במלחמת רוסיה יפן ב-1904 עד 1905. שיף, שפעל מתוך זעם על הרדיפות שספגו יהודי רוסיה בידי הצאר, הוביל הנפקת אג"ח שסייעה למימון המלחמה, ובכך תרם תרומה ממשית לניצחון היפני המפתיע. אותו אירוע, שהתרחש שני עשורים לפני שהתוכנית עוד נולדה, הפך בעיני קברניטים יפנים מסוימים לראיה ניצחת לכוחם הכלכלי הכביר של "היהודים" כקולקטיב מאוחד ובעל השפעה גלובלית עצומה, כוח שכדאי לרתום אותו לטובת יפן.

הקצינים שהאמינו בכוח היהודי

שני אנשי צבא יפנים עמדו במרכז גיבוש התוכנית: קפטן קורשיגה אינוזוקה מהצי היפני וקולונל נוריהירו יאסואה מהצבא היפני, שכונו בקרב עמיתיהם "מומחי היהודים" של יפן. יאסואה אף תרגם לשפה היפנית קטעים מתוך "פרוטוקולים של זקני ציון", הזיוף האנטישמי הידוע לשמצה, ובכך ספג לתוך תפיסתו את הרעיון שקיים ארגון יהודי עולמי חשאי בעל השפעה כלכלית ופוליטית אדירה. אלא שבניגוד לגרסה האירופית של אותה תיאוריית קנוניה, שהובילה להשמדה, הגרסה היפנית הובילה למסקנה הפוכה לגמרי: אם ליהודים אכן יש כוח כזה, מוטב לרתום אותו לטובת האינטרסים היפניים ולא להילחם בו.

לצדם פעל גם יושיסוקה איקאווה, תעשיין ואיש עסקים בעל השפעה שהיה מעורב בפיתוח מנצ'וריה, השטח הסיני שיפן כבשה ב-1931 והפכה למדינת חסות בשם מנצ'וקווה. גורמים בצבא קוואנטונג, הזרוע הצבאית היפנית ששלטה בפועל במנצ'וריה, ראו בתוכנית הזדמנות לפתח את האזור באמצעות הון והון אנושי יהודיים, ובד בבד לקדם יעד מדיני נוסף: לרכך את דעת הקהל האמריקאית כלפי יפן, בתקופה שבה המתיחות בין וושינגטון לטוקיו הלכה והחריפה.

מה בדיוק תכננו

המתווים השונים שהוצעו לאורך השנים דיברו על קליטת אוכלוסייה יהודית שנעה, בהתאם לגרסה ולתקופה, בין כעשרים אלף לשש מאות אלף בני אדם, בעיקר במנצ'וריה ובשנחאי הכבושה. במסגרת התוכנית הובטחו ליהודים חופש דת מלא, אוטונומיה תרבותית, ואפילו אפשרות להקים בתי ספר ומוסדות קהילתיים משלהם, הכל בתקווה שהמתיישבים היהודים יביאו איתם הון, ידע טכנולוגי וקשרים עסקיים בינלאומיים שיאיצו את הפיתוח הכלכלי של האזורים הכבושים. חלק מהתומכים בתוכנית קיוו אף שהצלחתה תשכנע את יהדות ארצות הברית, ובעקבותיה את הממשל האמריקאי, לנקוט עמדה מתונה יותר כלפי המדיניות היפנית באסיה.

הפרדוקס המרכזי של התוכנית טמון בכך שהיא נשענה כמעט כליל על דימוי מוגזם ומדומיין. יפן של אותה תקופה כמעט לא הכירה יהודים באופן ישיר, ורוב התפיסות המקומיות אודותיהם התבססו על טקסטים אירופיים אנטישמיים שתורגמו ליפנית. כך נוצר מצב שבו קבוצה של גורמים בכירים ביפן פעלה במשך שנים על סמך הנחת יסוד שגויה מיסודה, שלפיה קיים גוף יהודי עולמי מאוחד המסוגל להזרים משאבים והשפעה על פי הזמנה.

גם התייחסות היפנים לבעלת בריתם, גרמניה הנאצית, הייתה מורכבת ומלאת סתירות פנימיות. מצד אחד ביקשו הגורמים הפרו-יהודים ביפן שלא לצער את ברלין; מצד שני, במסמכים רשמיים משנת 1938 ואילך הצהירה ההנהגה היפנית כי לא תפעיל מדיניות גירוש או אפליה כלפי יהודים בשטחיה, בניגוד מוחלט למדיניות הגזענית הנאצית. יפן מעולם לא אימצה את האידיאולוגיה הגזעית הנאצית כלפי היהודים, אף שהייתה חתומה עמה על ברית משולשת.

מדוע התוכנית מעולם לא יצאה לפועל

למרות הדיונים הממושכים והמסמכים הרשמיים שהוכנו, תוכנית הפוגו מעולם לא הפכה למדיניות הגירה מאורגנת בקנה מידה גדול. כמה גורמים חברו יחד לקבור אותה בפועל. ראשית, הסכם ריבנטרופ מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-1939 שינה מהותית את מפת המעברים האפשריים ליהודי אירופה. שנית, וחשוב מכך, החתימה על הברית המשולשת בין יפן, גרמניה ואיטליה בספטמבר 1940 סתמה למעשה את הגולל על כל אפשרות לתמיכה ממשלתית רשמית ביפן בקליטת פליטים יהודים בהיקף נרחב. יפן פשוט לא הייתה מוכנה לסכן את בריתה עם גרמניה הנאצית למען תוכנית שהתבססה מלכתחילה על הנחות שגויות.

יתרה מזאת, בתוך יפן עצמה לא הייתה לתוכנית תמיכה רחבה. היא נותרה יוזמה של קבוצה מצומצמת של אנשי צבא וביורוקרטים, ללא גיבוי ציבורי או תעשייתי משמעותי, וללא מנגנון מימוני שיאפשר בפועל להעביר ולקלוט מאות אלפי מהגרים. כלכלית, מנצ'וריה ושנחאי הכבושות רחקו מלהיות יעדים אטרקטיביים ליהודים אירופיים שחיפשו מקלט, גם אם הובטח להם חופש דתי.

הפליטים שכן ניצלו

עם זאת, לצד כישלונה של התוכנית הגדולה, קרה משהו קטן בהרבה אך משמעותי ביותר עבור אלפי בני אדם בפועל. באביב ובקיץ של 1940 שימש הקונסול היפני בקובנה שבליטא, צ'יונה סוגיהארה, כמעין צוהר הצלה זעיר בתוך המערכת הבירוקרטית היפנית. בניגוד מפורש להוראות שקיבל מממשלתו בטוקיו, החל סוגיהארה להנפיק אשרות מעבר ליהודים נואשים שנקלעו לליטא, רבים מהם פליטים שנמלטו מפולין הכבושה. במשך כשישה שבועות, מיוני עד סוף אוגוסט 1940, הנפיק סוגיהארה, על פי ההערכות המקובלות, בין כ-2,100 לכ-3,500 אשרות מעבר, כשהוא כותב אותן בעצם ידיו שעות ארוכות מדי יום, גם לאחר שנסגר רשמית משרד הקונסוליה וגם רגעים לפני עלייתו לרכבת שהוציאה אותו מהעיר.

אותן אשרות אפשרו לבעליהן לנסוע דרך ברית המועצות במסלול הרכבת הטרנס-סיבירית, ומשם באונייה אל יפן, כשהיעד הרשמי הנקוב באשרות היה לרוב האי קוראסאו ההולנדי הרחוק, יעד שלא דרש כלל אשרת כניסה מוקדמת, ושבפועל שימש בעיקר כתירוץ פורמלי שאפשר את המעבר. אלפי הפליטים שהגיעו ליפן דרך נמלים כמו טסוּרוּגה, התיישבו זמנית בעיר קובּה, שם קהילה יהודית מקומית קטנה וארגוני סיוע יהודיים בינלאומיים סייעו במימון מגוריהם ומזונם. יפן, על אף שלא אימצה מעולם את תוכנית הפוגו במלואה, בפועל אפשרה לעשרות אלפי יהודים לשהות בשטחה ולעבור דרכו בתקופה הקריטית ביותר, בין 1940 ל-1941, כאשר רוב מדינות העולם עדיין סירבו לפתוח את שעריהן.

בקיץ 1941, ככל שהמלחמה בין יפן לארצות הברית התקרבה, החליטו הרשויות היפניות להעביר את מרבית הפליטים היהודיים מקובה אל שנחאי הכבושה בידי יפן, שם כבר התקיימה קהילה יהודית ותיקה יותר. בשנחאי המשיכו הפליטים לחיות, גם אם בתנאים הולכים ומחמירים ככל שהתקדמה המלחמה, ומ-1943 רוכזו רבים מהם ברובע מוגבל ברובע הונגקיאו, מעין גטו בפיקוח יפני, אך לא הושמדו, בניגוד לגורל שהיה מצפה להם באירופה הכבושה בידי הנאצים.

מורשת מורכבת

תוכנית הפוגו נותרת אחד הפרקים המוזרים והפחות מוכרים בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. היא נולדה מתוך אנטישמיות מעוותת, לא פחות מזו שהניעה משטרים אחרים, אך משום שראתה ביהודים כוח שכדאי לרתום ולא איום שיש להשמיד, היא הובילה בפועל, גם אם באורח לא מתוכנן ולא ישיר, להצלתם של אלפי בני אדם. ההיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה עד כמה יש לזקוף לזכות יפן כוונה הומניטרית אמיתית, לעומת אינטרס תועלתני קר שפשוט הזדמן להצטלב עם צרכיהם של הפליטים. כך או כך, הסיפור המשולב של קציני צבא יפנים שהאמינו בכוח דמיוני, ושל קונסול בודד שסירב לציית לפקודות, ממחיש כמה גורלם של אנשים רבים יכול להיקבע לעיתים על ידי צירופי מקרים היסטוריים בלתי צפויים בעליל.