מגפת הצחוק שסגרה בתי ספר לחודשים

ב-30 בינואר 1962, בבית ספר פנימייתי למיסיון בכפר קשאשה שעל גדות אגם ויקטוריה, החלה שלוש תלמידות לצחוק. לא צחוק של בדיחה טובה, אלא התקף שלא נפסק: צחוק שהתגלגל למשך דקות ארוכות, נעצר, ופרץ מחדש. תוך ימים ספורים הצטרפו אליהן עוד תלמידות, עד שמתוך 159 נערות בגילי 12 עד 18 שלמדו בפנימייה, 95 מצאו את עצמן שבויות בהתקפי צחוק בלתי נשלטים. בית הספר, שנועד להעניק לבנות חינוך מסודר במדינה שזה עתה יצאה לעצמאות, נאלץ להיסגר. איש לא שיער שזו רק ההתחלה של אחד המקרים המתועדים והמוזרים ביותר בהיסטוריה של הרפואה הפסיכיאטרית.

כשהצחוק הופך למחלה

מה שנראה בהתחלה כתעלול ילדותי או כהיסטריה חולפת התגלה עד מהרה כתופעה עקשנית ובלתי מוסברת. ההתקפים לא הצטמצמו לצחוק בלבד: התלמידות סבלו גם מבכי בלתי נשלט, מחוסר מנוחה, מכאבים, מהתעלפויות, מקשיי נשימה ואף מפריחות בעור. משך התקף בודד יכול היה להימשך בין כמה דקות לכמה שעות, וההתקפים חזרו על עצמם במשך כשבוע אצל כל תלמידה בממוצע, לפני שדעכו, לרוב כדי לפרוץ מחדש אצל תלמידה אחרת. ניסיונות של המורות והצוות הרפואי המקומי להרגיע את התלמידות לא הועילו, וההנהלה החליטה לשלוח את הבנות חזרה הביתה, לכפריהן, מתוך תקווה שהמרחק מבית הספר ירגיע את הרוחות.

ההחלטה הזאת, שנועדה לבלום את התופעה, דווקא האיצה אותה. הבנות שחזרו לכפריהן הביאו איתן, כך נראה, את ההתקף עצמו. תוך שבועות התפרצה "מגפת הצחוק" בכפר נשמבה, במרחק לא רב מקשאשה, שם נדבקו בה כ-217 בני אדם במהלך כחודש. משם המשיכה התופעה להתפשט: לבית ספר תיכון נוסף לבנות ברמשניה, ולכפר קניאנגריקה. בסך הכול, כל האזורים שנפגעו נמצאו בתוך רדיוס של כמאה מיילים סביב העיר בוקובה, ולפי ההערכות המקובלות במחקר, כאלף בני אדם חוו את התסמינים במהלך כל תקופת ההתפרצות. ארבעה עשר בתי ספר שונים נסגרו בשלב זה או אחר בגלל התופעה, חלקם למשך שבועות וחלקם למשך חודשים ארוכים. באופן כללי, האירוע כולו, מתחילתו בקשאשה ועד שדעך לחלוטין, נמשך כשנה וחצי.

לא שדים, לא רעל, לא מחלה זיהומית

הרשויות הבריטיות שעדיין שלטו למעשה באזור, לצד רופאים מקומיים, ניסו למצוא הסבר רפואי קונבנציונלי: הרעלת מזון, זיהום ויראלי, אפילו אנצפליטיס. אף אחת מהבדיקות לא העלתה חיידק, נגיף או רעל שיכול להסביר תופעה שמתפשטת כל כך מהר, אך לא הורגת איש ולא משאירה נזק גופני מתמשך. בו בזמן, בכפרים עצמם רווחו הסברים אחרים: כישוף, קללה, רוחות רעות שהשתלטו על הבנות. ההורים, המבוהלים מהתנהגות בנותיהם, פנו לעיתים למרפאים מסורתיים ולא רק לרופאים מודרניים.

בסופו של דבר, ההסבר שהתקבל בקהילה המדעית התגבש שנים לאחר מכן, ומתייחס לתופעה כמקרה קלאסי של מה שמכונה כיום "מחלה פסיכוגנית המונית" (Mass Psychogenic Illness), הידועה גם בשם "היסטריה קולקטיבית". זהו מצב שבו קבוצה של אנשים, בדרך כלל בתוך מסגרת חברתית סגורה כמו בית ספר, מפעל או קהילה קטנה, חווה תסמינים פיזיים אמיתיים וממשיים, כמו התעלפות, פרכוסים, בחילה או, במקרה הזה, צחוק ובכי בלתי נשלטים, מבלי שקיים גורם זיהומי, רעלני או פיזי משותף שמסביר אותם. התסמינים אינם מדומים או מזויפים: מבחינת מי שחווה אותם, הם אמיתיים לחלוטין, וההשפעה על הגוף מוחשית. אלא שמקור ההתקף אינו בגורם חיצוני, אלא בתהליך פסיכולוגי וחברתי של הדבקה.

איך מוח אחד "מדביק" מוח אחר

המחקר הפסיכיאטרי המודרני מצביע על כמה תנאים שחוזרים על עצמם כמעט בכל מקרה מתועד של מחלה פסיכוגנית המונית, וקשאשה 1962 מספקת דוגמה כמעט ספרותית לכולם. ראשית, מדובר כמעט תמיד בקבוצות תחת לחץ ניכר: תלמידות בפנימייה, לרוב מתבגרות צעירות, החיות בתנאים של משמעת קפדנית, ציפיות אקדמיות גבוהות ומרחק פיזי ורגשי מהמשפחה. שנית, קיימת קרבה פיזית וחברתית הדוקה, כזו שמאפשרת לתגובה רגשית של אדם אחד לעבור במהירות לאדם הסמוך לו, בתהליך שחוקרים מכנים "הדבקה רגשית". שלישית, לעיתים קרובות מדובר בתקופה של שינוי חברתי או פוליטי משמעותי.

במקרה של טנגניקה, ההתפרצות אירעה פחות מחודשיים לאחר שהמדינה זכתה בעצמאות מבריטניה, בדצמבר 1961. חוקרים מסוימים, ובהם הבלשן והחוקר קריסטיאן המפלמן, טענו שהמתח שנלווה לתהליך העצמאות, יחד עם הציפיות החדשות שהוטלו על דור צעיר של נערות שהיו אמורות להיות "הדור המשכיל" של מדינה עצמאית חדשה, יצר עומס נפשי שלא היה לו פורקן מקובל. הפסיכיאטר הבריטי סיימון וסלי, יחד עם החוקר רוברט ברתולומיו, הציעו הסבר משלים: התנגשות בין ערכים מסורתיים של הבית לבין הערכים המערביים והמתקדמים יותר שהונחלו בבתי הספר המיסיונריים יצרה קונפליקט זהותי אצל הנערות, שהתבטא בתגובה גופנית קיצונית שקיבלה כינוי מקצועי, "תגובת המרה" (conversion reaction), מונח שמקורו עוד בפסיכואנליזה הקלאסית ומתאר פורקן של מתח נפשי דרך תסמינים גופניים.

חשוב להדגיש: מגפת הצחוק של קשאשה איננה תקרית "אקזוטית" השייכת רק לאזור מסוים בעולם. תיעודים דומים של מחלה פסיכוגנית המונית נרשמו במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת בבתי ספר בארצות הברית, בקנדה, במלזיה, ובמדינות רבות נוספות, לרוב בקרב קבוצות של בני נוער או צעירים החיים במסגרת סגורה תחת לחץ. ה"מגפה" הידועה של קשאשה זכתה לתשומת לב יוצאת דופן בעיקר בגלל היקפה, משך הזמן שבו נמשכה, ומספר בתי הספר שנפגעו ממנה, לצד היותה אחת התופעות הראשונות מסוגה שתועדו ונחקרו באופן שיטתי יחסית על ידי גורמים רפואיים ומנהליים בזמן אמת.

מעניין לציין שהאזור שבו אירעה התופעה, שהיה חלק ממדינת טנגניקה, התאחד זמן קצר לאחר מכן עם זנזיבר והפך למדינת טנזניה של ימינו. כך שקשאשה, אותו כפר קטן על גדות אגם ויקטוריה שבו החלה שלוש נערות לצחוק צחוק שלא נפסק, קשור היסטורית לאחת המדינות המוכרות והמבוקרות ביותר במזרח אפריקה כיום.

מה נשאר מהמקרה כיום

כיום, כשישים שנה לאחר מכן, מקרה קשאשה נלמד בקורסים לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה חברתית כדוגמת מופת לדרך שבה מתח נפשי קולקטיבי, בעיקר בקרב אוכלוסיות צעירות תחת לחץ מוסדי, יכול להתבטא בצורה גופנית מדבקת ובלתי נשלטת, מבלי שיהיה מעורב כל גורם זיהומי או רעלני. החוקרים המודרניים נזהרים מלתאר את הנערות שנפגעו כ"משוגעות" או כ"מעמידות פנים", ההפך הוא הנכון: מדובר בתגובה פסיכולוגית לגיטימית ומתועדת היטב לעומס נפשי אמיתי, שהגוף מבטא אותה בדרך שאין לו שליטה עליה.

התופעה מזכירה לנו כמה שבירים הגבולות בין הנפש לגוף, וכמה חזק הכוח החברתי שמאפשר לתחושה, גם תחושה חיובית לכאורה כמו צחוק, לעבור מאדם לאדם ולשתק מוסדות שלמים למשך חודשים ארוכים. וכשמדובר בבני נוער החיים במסגרות סגורות ותחת לחץ, גם היום, בכל פינה בעולם, התנאים ליצירת "מגפה" חדשה מסוג זה עדיין קיימים.