הכפר בספרד שבו מאות תושבים נושאים את שם המשפחה "יפן"
בדרום ספרד, על גדות נהר גוודלקיביר, שוכן כפר אנדלוסי קטן בשם קוֹריָה דל ריאו (Coria del Río), הנמצא במרחק נסיעה קצר מסביליה. במבט ראשון זהו יישוב טיפוסי, עם רחובות לבנים ובתי קפה שקטים. אבל מי שיפתח את ספר הטלפונים המקומי, או פשוט יסתובב בכיכר המרכזית וישאל לשמות המשפחה של התושבים, ייתקל בתופעה שאין לה הסבר מיידי: מאות אנשים במקום נושאים את שם המשפחה חַ'פּוֹן (Japón), שפירושו המילולי בספרדית הוא, לא פחות ולא יותר, "יפן". על פי הערכות עדכניות, מדובר בכ-700 תושבים הנושאים את השם הזה, נתון שהופך את קוריה דל ריאו לריכוז הגדול ביותר בעולם המערבי של בני אדם ששם משפחתם הוא פשוט שמה של מדינה מזרח אסייתית רחוקה.
מדובר בתופעה שלכאורה נשמעת כמו בדיחה בלשנית או סיפור עירוני מומצא, אך היא מתועדת היטב במרשמי האוכלוסין הספרדיים, ומושכת אליה חוקרי היסטוריה, עיתונאים וסקרנים מכל העולם. השאלה המתבקשת היא כמובן: איך בכפר אנדלוסי קטן, הרחוק אלפי קילומטרים מיפן, נוצר ריכוז כזה של אנשים הנושאים את שמה של המדינה?
המסע שיצא מיפן
התשובה לחידה מובילה אותנו לאחור בזמן, אל תחילת המאה ה-17, לתקופה שבה יפן, תחת השוגונות טוקוגאווה, עדיין ניהלה קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מדינות מערביות, לפני שנסגרה בפני העולם החיצון למאתיים שנה כמעט. בשנת 1613 יצאה מיפן משלחת דיפלומטית ומסחרית רחבת היקף, שנודעה בשם "משלחת קייצ'ו" (Keichō), על שם התקופה ההיסטורית שבה יצאה לדרך. בראש המשלחת עמד סמוראי בשם האסֶקוּרָה צוּנֶנָגָה, שליחו של הדיימיו האדיר דָאטֶה מָסָמוּנֶה, אחד מהאדונים הפיאודליים החזקים ביפן. הספינה הראשית של המשלחת, שנקראה סן חואן באוטיסטה, הפליגה מנמל בצפון-מזרח יפן, מאזור עיר הנמל סֵנְדַאי, ששם שכן מרכז שלטונו של דאטה מסמונה.
המשלחת, שמנתה מאות אנשים, כללה סמוראים, סוחרים ואנשי צוות, ושטה על גבי ספינה שנבנתה במיוחד לצורך המסע, בשיטת בנייה מערבית. מטרתה הכפולה הייתה לפתוח ערוצי מסחר עם ספרד ועם המושבה הספרדית במקסיקו, וכן לבקש מהאפיפיור בוותיקן לשלוח מיסיונרים נוצרים ליפן. המסע היה אדיר בהיקפו: הספינה חצתה את האוקיינוס השקט, עצרה במקסיקו, ומשם המשיכה חלק מהמשלחת, בראשות האסקורה עצמו, דרך האוקיינוס האטלנטי אל חופי ספרד.
העצירה על גדות הגוודלקיביר
בשנת 1614 הגיעה המשלחת היפנית לנמל סָנְלוּקָר דֶה בָּארָמֶדָה שבדרום ספרד, ומשם המשיכה בספינות קטנות יותר במעלה נהר הגוודלקיביר בדרכה אל סביליה, אז אחת הערים הגדולות והחשובות באירופה. בדרך, המשלחת עצרה לזמן מה בכפר הדייגים הקטן קוריה דל ריאו, נקודת מעבר טבעית על גדת הנהר. משם המשיכו האסקורה ואנשיו לסביליה, ולאחר מכן אף למדריד, שם התקבלו על ידי המלך פליפה השלישי, ולבסוף המשיכו לרומא לפגישה עם האפיפיור פאולוס החמישי.
העצירה בקוריה דל ריאו הייתה, לכאורה, אפיזודה שולית וקצרה במסע ארוך ורב-רושם. אבל לפי הגרסה ההיסטורית הרווחת ביותר, דווקא באותה עצירה קצרה טמון ההסבר לתעלומת שם המשפחה. חלק מאנשי הצוות היפני, כך מספרים, נשארו מאחור בספרד כאשר יתר המשלחת המשיכה בדרכה ולבסוף שבה ליפן. הסיבות האפשריות לכך משתנות בין הגרסאות: חלקם אולי חלו במהלך המסע הארוך ולא היו כשירים להמשיך, אחרים אולי בחרו להישאר מרצונם החופשי, אולי בעקבות התאהבות מקומית או משיכה לחיים החדשים שנפתחו בפניהם. יש הטוענים כי חלקם המירו את דתם לנצרות והעדיפו להישאר בסביבה הקתולית, בעוד שביפן באותה תקופה גברה והלכה העוינות כלפי נוצרים.
אותם יפנים שנותרו מאחור, כך מספרת המסורת המקומית, התיישבו בקוריה דל ריאו, נישאו לנשים מקומיות, והשתלבו בהדרגה בקהילה הספרדית. מכיוון שלא היה להם שם משפחה ספרדי מוכר, ומכיוון שמוצאם היה ידוע וברור לכל, הם כונו פשוט "חַ'פּוֹן", כלומר "היפני" או "מיפן", בדיוק כפי שבתרבויות רבות שם משפחה נוצר מתוך מוצא גיאוגרפי או מוצא כינוי. עם הדורות, השם עבר בירושה מאב לילדיו, התרבה והתפשט בכפר, עד שהיום הוא נושא סימן ההיכר הבולט ביותר של קוריה דל ריאו.
תיאוריות מתחרות ופערים היסטוריים
יש לציין, ולציין זאת בהגינות, כי הסיפור הרומנטי הזה, על אף שהוא הפופולרי והמקובל ביותר, אינו נטול קשיים היסטוריים. תיעוד ישיר ומדויק על אותם חברי משלחת יפניים שנטען שנשארו בקוריה דל ריאו הוא דל למדי, ורוב חוקרי ההיסטוריה מודים שמדובר בשילוב של מסורת שבעל פה, רישומים חלקיים בארכיונים כנסייתיים, והיקש היסטורי סביר יותר מאשר בעובדה מתועדת באופן חד משמעי. חלק מההיסטוריונים מציעים כי מספר החברים שנותרו היה קטן מאוד, אולי בודדים בלבד, ומכך צמח כל אותו ריבוי מאוחר יותר של נושאי השם.
תיאוריה חלופית, פחות רומנטית אך נתמכת גם היא בחלק מהמחקר, גורסת ששם המשפחה "חַ'פּוֹן" לא נוצר בהכרח מתוך התיישבות ישירה של יפנים, אלא מתוך הקשר סמלי ותרבותי שנוצר בעקבות המשלחת המפורסמת. ייתכן שבני משפחה מקומיים, שהיו מעורבים באירוח המשלחת או שנחשפו לאירוע החריג הזה בחייהם, אימצו את הכינוי "חַ'פּוֹן" כשם משפחה בהשראת האירוע, גם אם לא היה להם קשר דם ישיר ליפנים עצמם. תופעה כזו של שמות משפחה שנוצרים מתוך אירוע היסטורי בולט אינה נדירה בתרבויות רבות, וממש כפי שמשפחות מסוימות מקבלות שם ממקצוע, ממקום מוצא או מכינוי אישי, ייתכן שגם כאן השם צמח מתוך הזיכרון הקולקטיבי של הביקור היפני ולא רק מדם יפני של ממש.
בדיקות DNA שנעשו בעשורים האחרונים על חלק מנושאי שם המשפחה בקוריה דל ריאו לא הניבו תוצאה חד משמעית התומכת במוצא יפני ישיר ומובהק, אך גם לא שללו אותו לחלוטין, מה שמשאיר את התעלומה פתוחה חלקית גם כיום. עם זאת, החוקרים והתושבים כאחד נוטים לאמץ את הגרסה הרומנטית והמסורתית, גם משום שהיא מספרת סיפור יפה, וגם משום שהיא מתחברת באופן הגיוני לעובדות ההיסטוריות המתועדות היטב של המשלחת עצמה, שבה אין ספק כלל.
קשר חי בין שתי תרבויות
מה שמייחד את קוריה דל ריאו הוא שהזיקה ההיסטורית הזו ליפן אינה נותרת רק כסיפור עתיק בספרי היסטוריה, אלא ממשיכה להיות חלק פעיל מזהות הכפר. בכיכר המרכזית של הישוב ניצבת פסלו של האסקורה צוּנֶנָגָה עצמו, לבוש בגלימת סמוראי מסורתית, כשהוא מביט אל עבר הנהר שבו עגנה משלחתו לפני יותר מארבע מאות שנה. הפסל, שהוקם בשיתוף פעולה עם עיריות יפניות, הפך לאתר עלייה לרגל עבור תיירים יפנים המבקרים בספרד ומעוניינים לגעת במקור סיפור הקסום הזה.
הקשרים בין קוריה דל ריאו ליפן אינם מסתכמים בפסל בלבד. הכפר טיפח לאורך השנים קשרי תאומות ושיתוף פעולה תרבותי, כלכלי ותיירותי עם ערים יפניות שונות, ובהן ערים הקשורות לדאטה מסמונה ולמורשת האסקורה. משלחות יפניות רשמיות מבקרות מדי פעם בכפר, מתקיימים אירועים תרבותיים המשלבים בין המסורת האנדלוסית למסורת היפנית, ואף פותח בכפר סוג של סאקה מקומי, כמחווה לזיקה ההיסטורית הנדירה הזו. גם משפחות רבות הנושאות את שם המשפחה חַ'פּוֹן מגיעות מדי פעם לביקורים ביפן, מתוך תחושת שייכות עמוקה למוצא שהן חשות כלפיו, גם אם קרבת הדם המדויקת נותרת בגדר תעלומה היסטורית.
הסיפור של קוריה דל ריאו ממחיש כיצד אירוע דיפלומטי בודד, שנמשך ימים ספורים בלבד לפני ארבע מאות שנה, יכול להשאיר חותם קבוע וממשי בזהותו של יישוב שלם. שם משפחה שנשמע כמו בדיחה, ומעורר תמיהה מיידית אצל כל מי ששומע אותו לראשונה, מתגלה כשריד חי ונושם של רגע היסטורי נדיר, שבו שתי תרבויות רחוקות ושונות מאוד זו מזו, נפגשו על גדות נהר אנדלוסי, והשאירו זכר שממשיך ללוות דורות של תושבים עד עצם היום הזה.