המדינה שכמעט קמה עם תשע אמירויות

דמיינו מפה של המפרץ הפרסי שבה בחריין וקטאר הן חלק מאותה מדינה שכוללת גם את אבו דאבי ודובאי. זה לא תרגיל מחשבתי סתמי. עד קיץ 1971 זו הייתה, ממש, התוכנית הרשמית על השולחן. תשע אמירויות, שבט אחד ליד השני, אמורות היו להתאחד למדינה פדרלית אחת בשם "איחוד האמירויות הערביות". בסוף נשארו שבע, ואפילו אז לא כולן חתמו על ההסכם באותו היום. הסיפור של איך המפה הסופית התגבשה, מי פרש ברגע האחרון ומי הצטרף באיחור, הוא אחד הפרקים הפחות מוכרים אך המכוננים ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון המודרני.

בריטניה עוזבת, והשבטים נשארים לבד

הסיפור מתחיל לא באיחוד, אלא בפרישה. באוקטובר 1967 הודיעה ממשלת בריטניה, שהמעצמה הקולוניאלית שהחזיקה במעמד "הגנה" על אזור המפרץ במשך יותר ממאה שנה, כי בכוונתה לסגת מכל העמדות הצבאיות שלה ממזרח לתעלת סואץ עד סוף 1971. ההחלטה נבעה בעיקר ממשבר כלכלי פנימי בבריטניה, לא ממשהו שקרה במפרץ עצמו. אבל התוצאה הייתה מיידית: שבע האמירויות הקטנות שהיו ידועות כ"מדינות שביתת הנשק" (Trucial States), יחד עם בחריין וקטאר, מצאו את עצמן פתאום בלי המטריה הביטחונית שליוותה אותן במשך עשורים.

השליטים המקומיים הבינו מהר שקטנות בודדות לא תשרודנה לבד באזור רווי במתחים אזוריים ובשאיפות של שכנים גדולים יותר. כבר בפברואר 1968 התכנסו נציגי תשע האמירויות, אבו דאבי, דובאי, שארג'ה, עג'מאן, אום אל-קיוויין, פוג'יירה, ראס אל-ח'יימה, בחריין וקטאר, והכריזו על כוונה להקים פדרציה משותפת אחת. זו הייתה יוזמה יוצאת דופן: תשעה שליטים, שכל אחד מהם רגיל לשלוט בעצמו על שבטו, על כלכלתו ולעיתים על סכסוכי הגבול עם השכן, נדרשו פתאום לשבת יחד ולנהל משא ומתן על מדינה משותפת.

שלוש שנים של מיקוח, חשדנות והתפוררות

המשא ומתן שנמשך משנת 1968 ועד 1971 היה רחוק מלהיות חלק. בחריין, שהייתה הגדולה והמפותחת ביותר מבין תשע האמירויות מבחינת אוכלוסייה ותשתית עירונית, חששה שבפדרציה משותפת היא תאבד את מעמדה המוביל ותידחק הצידה מול אבו דאבי העשירה בנפט. קטאר, מצידה, ניהלה יריבות ארוכת שנים עם בחריין על שאלת הריבונות באיי חוואר, סכסוך טריטוריאלי שרק החריף את חוסר האמון ההדדי. גם שאלות כמו איפה תהיה בירת הפדרציה, איך יתחלק כוח ההצבעה בין האמירויות הגדולות לקטנות, ומי יעמוד בראשה, לא נפתרו בקלות.

עד תחילת 1971 הפערים הפכו לבלתי ניתנים לגישור. בחריין הודיעה שהיא בוחרת בעצמאות עצמאית משלה, וקטאר הלכה בעקבותיה. בחריין הכריזה על עצמאותה ב-14 באוגוסט 1971, וקטאר עשתה זאת כשלושה שבועות אחר כך, ב-1 בספטמבר 1971. שתי המדינות הפכו לחברות עצמאיות ומוכרות באו"ם עוד באותה שנה, ותוכנית "תשע האמירויות" נגנזה למעשה לפני שבכלל נולדה רשמית.

שש אמירויות, יום אחד, מדינה חדשה

מה שנשאר על השולחן היו שבע מדינות שביתת הנשק. גם ביניהן לא היה הסכם מלא. ראס אל-ח'יימה, שהתקיף בהנהגתו של אז ציפתה לתפוס עמדה חזקה יותר בפדרציה בזכות משאבי הטבע שקיוותה למצוא בשטחה, בחרה בשלב הראשון להישאר מחוץ למשוואה ולבחון את האפשרויות שלה בעצמה. כך שכאשר בסופו של דבר הוכרזה המדינה החדשה, ב-2 בדצמבר 1971, היא כללה רק שש אמירויות: אבו דאבי, דובאי, שארג'ה, עג'מאן, אום אל-קיוויין ופוג'יירה. השייח' זאיד בן סולטאן אל נהיאן, שליט אבו דאבי, נבחר לנשיא הראשון של המדינה החדשה, איחוד האמירויות הערביות.

אבל הסיפור לא נגמר שם. ראס אל-ח'יימה גילתה במהרה שהעצמאות הבודדת אינה אופציה ריאלית מבחינה כלכלית וביטחונית, בייחוד לנוכח מתיחות אזורית מול איראן על אי השליטה בכמה איים במפרץ. פחות משני חודשים אחרי ההכרזה הרשמית, ב-10 בפברואר 1972, הצטרפה ראס אל-ח'יימה רשמית לאיחוד, והשלימה את המניין לשבע האמירויות המוכרות לנו כיום. כך נולדה המדינה בשני שלבים נפרדים, לא באירוע חד-פעמי כפי שרבים מדמיינים.

מה היה קורה עם תשע אמירויות?

כאן נכנסת השאלה המסקרנת באמת, וחשוב להדגיש: מדובר בהשערה היסטורית בלבד, לא בתחזית מבוססת. אילו בחריין וקטאר לא היו פורשות, ואיחוד האמירויות הערביות היה קם בגרסתו המקורית עם תשע יחידות מדיניות, המזרח התיכון של היום היה נראה אחרת לחלוטין. בחריין, עם הרוב השיעי בקרב האזרחים ומשטר סוני, הייתה מכניסה לפדרציה מתח דתי-פוליטי פנימי שהמדינה שקמה בפועל, המבוססת ברובה על אוכלוסייה סונית, מעולם לא נאלצה להתמודד איתו באותה עוצמה. קטאר, מצידה, יושבת על אחד ממאגרי הגז הטבעי הגדולים בעולם, וקשה לדעת אם משאב כזה היה נשאר תחת שליטה מקומית של משפחת אל ת'אני או הופך לנכס פדרלי משותף, שאלה שסביר להניח הייתה מולידה מתחים כלכליים חריפים בין החברות הפדרליות.

יש גם היגיון בכיוון ההפוך: מדינת מפרץ אחת גדולה יותר, המשלבת את עושר הנפט של אבו דאבי, את מרכזיות המסחר של דובאי, את מאגרי הגז של קטאר ואת המעמד הפיננסי ההיסטורי של בחריין, הייתה עשויה להפוך לכוח אזורי משמעותי הרבה יותר משלוש הישויות הנפרדות שקיימות היום. מצד שני, ריבוי מרכזי הכוח והאינטרסים הסותרים עלול היה להפוך את הפדרציה לבלתי יציבה ולגרום לפירוקה מוקדם יותר, בדומה לניסיונות איחוד ערביים אחרים שקרסו תוך שנים ספורות. אין דרך לדעת בוודאות, וזה בדיוק מה שהופך את הפרק הזה בהיסטוריה למרתק כל כך: תוצאה גיאופוליטית מרכזית באזור נקבעה בתוך שלוש שנות מיקוח, ולו נסיבות מעטות היו שונות, מפת המפרץ הפרסי הייתה נראית אחרת עד היום.

מה נשאר מהתוכנית המקורית

למרות הפרידה, בחריין וקטאר ואיחוד האמירויות שמרו על יחסים הדוקים יחסית לאורך העשורים שאחרי 1971, כחברות במועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ שהוקמה ב-1981. הסכסוך הטריטוריאלי בין בחריין לקטאר על איי חוואר, אגב, הגיע לפתרון רק ב-2001, בפסיקה של בית הדין הבינלאומי בהאג, כמעט שלושה עשורים אחרי שהוא היה אחד הגורמים שמנעו את הקמת הפדרציה המשותפת.

היום, כשישראלים רבים בוחרים לצאת לחופשה או אפילו לבחון הזדמנויות עסקיות באיחוד האמירויות, מעטים חושבים על כך שהמדינה שהם מבקרים בה נולדה בתהליך מקרי ומתוח הרבה יותר משנדמה. שבע אמירויות בלבד, לא תשע, ואפילו אלה לא הצטרפו כולן באותו היום. הסיפור של הקמת האיחוד מזכיר עד כמה גבולות שנראים לנו היום מובנים מאליהם, נקבעו בפועל בתוך חודשים ספורים של דיפלומטיה, חששות אישיים של שליטים, וסכסוכים על איים קטנים באמצע מפרץ. לפעמים ההיסטוריה שמכתיבה את המפה שלנו נקבעת לא בקרבות גדולים, אלא בישיבות ארוכות סביב שולחן מיקוח.