הקהילה היהודית שהתארגנה באמירויות עוד לפני הסכמי אברהם

בספטמבר 2020, כשראשי מדינות עמדו על מדשאת הבית הלבן וחתמו על הסכמי אברהם, נדמה היה שרגע ההיסטוריה הזה נולד יש מאין. פתאום כולם דיברו על "הקהילה היהודית הצומחת בדובאי", על טיסות ישירות, על מסעדות כשרות שנפתחות במפרץ הפרסי. אבל מי שהתגורר שם כבר ידע: שום דבר מזה לא צמח בין לילה. שנים לפני שהצילומים מהבית הלבן הפכו לכותרת, יהודים באיחוד האמירויות התארגנו בשקט, התפללו במניינים דיסקרטיים בדירות פרטיות, ובמקביל ישראל כבר החזיקה נציגות רשמית ופעילה באבו דאבי, בלי שאיש כמעט שם לב. הסיפור האמיתי של הקרבה בין ישראל לאמירויות מתחיל הרבה לפני 2020, ומתגלה כמורכב, זהיר ומרתק בהרבה מכפי שהכותרות הראו.

מניין בדירה, לא בית כנסת

הקהילה היהודית באמירויות אינה תופעה חדשה כמו שנדמה. עוד בתחילת שנות האלפיים החלו להגיע לדובאי אנשי עסקים יהודים, מהגרים ואנשי פיננסים, שמצאו את עצמם רחוקים מבית כנסת אך לא מוכנים לוותר על החיים היהודיים. במקום מבנה מפואר עם כיפה על הגג, נוצר משהו הרבה יותר צנוע וזהיר: מניין קבוע שהתקיים בדירת מגורים פרטית, בלי שילוט, בלי כתובת מתפרסמת, מפה לאוזן בלבד. מי שרצה להצטרף לתפילת שבת נדרש להיות מוזמן אישית או מופנה על ידי מישהו מוכר בקהילה. זה לא היה סוד ממלכתי, אבל זו הייתה זהירות שגובשה מתוך הבנה מפוכחת של המקום: איחוד האמירויות הוא מדינה מוסלמית שאינה מכירה רשמית בישראל, וגם אם היא סובלנית כלפי דתות אחרות יותר משכנותיה, אין טעם למשוך תשומת לב מיותרת.

עם השנים, ובפרט מאמצע העשור השני של המאה, הקהילה גדלה משמעותית. יהודים ממדינות שונות, לא רק מישראל, הגיעו לעבוד בסקטור הפיננסי, בנדל"ן ובתיירות של דובאי ואבו דאבי. חלקם נשארו זמנית, אחרים בנו בית של ממש. עד 2019 הקהילה כבר כללה משפחות, ילדים שגדלו במקום, ומסגרות בלתי פורמליות של חינוך יהודי וכשרות. באותה שנה, עוד לפני שהעולם שמע את המילה "אברהם" בהקשר הזה, התארגנה הקהילה תחת גוף מסודר: מועצת יהודי האמירויות, שהוקמה כדי לתת מסגרת רשמית לחיים היהודיים במדינה, ולשמש כתובת מול הרשויות המקומיות ומול ארגונים יהודיים בעולם. בראש המועצה עמד רוס קריל, איש עסקים יהודי-דרום אפריקאי שהתגורר בדובאי, ושהפך לדמות המזוהה ביותר עם המאבק לגיטימציה של הקהילה. המועצה פעלה בפרופיל נמוך יחסית עד ספטמבר 2020, אז יצאה רשמית לאור היום והכריזה על שיוך לקונגרס היהודי העולמי, בדיוק בשבוע שבו נחתמו הסכמי אברהם.

הנציגות שאיש לא הזכיר בכותרות

אם הקהילה היהודית פעלה מתחת לרדאר, הרי שהמהלך הדיפלומטי המקביל היה אפילו פחות מוכר לציבור הרחב, למרות שהיה גלוי לחלוטין. באיחוד האמירויות שוכן המטה הראשי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מתחדשת, IRENA, ארגון בין-ממשלתי שהוקם ב-2009 ומרכזו באבו דאבי. ישראל הצטרפה לארגון, וכחברה בו קיבלה זכות למנות נציגות דיפלומטית שתייצג אותה במסגרת פעילות הארגון. בנובמבר 2015, כמעט חמש שנים לפני הסכמי אברהם, ישראל פתחה משרד דיפלומטי רשמי באבו דאבי, שהוקדש רשמית לענייני אנרגיה מתחדשת ולעבודה מול IRENA. זו הייתה הנציגות הדיפלומטית הישראלית הרשמית הראשונה אי פעם על אדמת איחוד האמירויות.

הצעד הזה לא היה סוד: הוא דווח בזמן אמת בתקשורת הישראלית והבינלאומית, אך הוצג בזהירות רבה משני הצדדים כמהלך טכני-פונקציונלי בלבד, לא כפריצת דרך מדינית. הצד האמירתי הקפיד להבהיר שמדובר בפורמט הקשור לארגון בינלאומי ולא בהכרה דיפלומטית מלאה בישראל, ואילו ישראל, מצידה, נמנעה מלתייג את הצעד כ"היסטורי" כדי לא לסכן את עצם קיומו. בפועל, מדובר היה בנוכחות ישראלית קבועה ורשמית על אדמת האמירויות, עם דיפלומט ישראלי שהחזיק בתפקיד ופעל מול מוסדות הארגון וגם, במידה רבה, מול גורמים אמירתים בזירה הבלתי רשמית. הנציגות הזאת לא עסקה בענייני ביטחון או מודיעין, לא ניהלה משא ומתן מדיני גלוי, אבל היא סימנה משהו משמעותי: ערוץ תקשורת רשמי, פתוח וחוקי בין שתי המדינות, שהתקיים שנים לפני שהעולם ידע על כך.

שני עולמות שהתקדמו זה לצד זה

מה שמרתק במיוחד הוא שהמניין הפרטי בדובאי והמשרד הדיפלומטי באבו דאבי לא היו קשורים ישירות זה לזה, אך הם שיקפו אותה מגמה עמוקה יותר: יחסים בין ישראל לאמירויות שהתפתחו בהדרגה, בשכבות, הרחק מעין הציבור. בעוד הדיפלומטים עסקו באנרגיה סולארית ותשתיות, אנשי הקהילה היהודית עסקו בדברים פשוטים בהרבה: היכן משיגים מצות לפסח, איך מארגנים ברית מילה בלי לעורר תשומת לב, מי יכול לשמש כשוחט כדי לספק בשר כשר. שני התהליכים ניזונו מאותה תשתית בסיסית: פתיחות כלכלית של האמירויות, סובלנות דתית יחסית ביחס לשכנותיה, ורצון הדדי, גם אם לא מוצהר, לבנות קשרים יציבים.

מומחים לענייני המפרץ מצביעים על כך שהאמירויות ראתה בקהילה היהודית ובנוכחות הדיפלומטית הישראלית מעין "מבחן שוק" שקט: איך יגיבו שכנותיה הערביות, איך תגיב דעת הקהל המקומית, האם אפשר להעמיק את הקשר בלי לשלם מחיר מדיני כבד. במובן הזה, השנים שבין 2015 ל-2020 היו תקופת דגירה ולא הפסקה. כשלבסוף הגיעו הסכמי אברהם, הם לא יצרו יש מאין קשרים כלכליים, קהילתיים ואפילו דיפלומטיים, אלא הפכו קשרים קיימים לרשמיים, פומביים ומוגנים משפטית. בית הכנסת שנפתח בדובאי בשנים שאחרי ההסכם, מרכז הקהילה היהודית שהוקם רשמית, וטיסות ישירות שהחלו לפעול, כל אלה נבנו על תשתית שכבר הייתה שם.

מה השתנה, ומה למעשה נשאר אותו הדבר

כיום, קרוב לשש שנים אחרי הסכמי אברהם, אלפי ישראלים מבקרים באמירויות מדי שנה, לעסקים ולתיירות כאחד, ורבים מהם בכלל לא מודעים לכך שהיה שם קשר רשמי עוד לפני 2020. מי שמתכנן טיול היום יכול למצוא מידע מפורט על איחוד האמירויות, כולל טיפים לגבי ויזות, כשרות ותרבות מקומית, דבר שהיה בלתי נתפס לגמרי לפני עשור, כשהמידע היחיד שהיה זמין הגיע מפה לאוזן בין חברי הקהילה הקטנה שכבר גרה שם.

ההבדל המרכזי בין אז לעכשיו הוא לא רק ההכרה הרשמית, אלא סוג הנוכחות. הנציגות הדיפלומטית של 2015 עסקה באנרגיה מתחדשת בלבד, ואילו כיום קיימת שגרירות ישראלית מלאה באבו דאבי וקונסוליה בדובאי, עם סמכויות דיפלומטיות רחבות. המניין הפרטי שהתקיים בדירה הפך למוסדות קהילתיים גלויים, כולל בתי כנסת פעילים ומסגרות חינוך. אבל הליבה נשארה דומה: קבוצה קטנה של אנשים, יהודים וישראלים כאחד, שהאמינה שיש מקום לקשר עם האמירויות עוד לפני שזה היה נוח פוליטית, ושהתעקשה לבנות אותו לאט, בזהירות, ובלי הכרזות גדולות.

הסיפור הזה מלמד משהו רחב יותר על איך יחסים בינלאומיים באמת נבנים. הכותרות מציגות רגעים דרמטיים: טקס חתימה, לחיצת יד, טיסה ראשונה. אבל מאחורי כל רגע כזה עומדות בדרך כלל שנים של עבודה שקטה, של אנשים שבחרו להישאר בפרופיל נמוך ולפעול בכל זאת. הקהילה היהודית באמירויות והנציגות הדיפלומטית הישראלית באבו דאבי הן שתי דוגמאות מובהקות לכך: הן לא חיכו להסכם רשמי כדי להתחיל להתקיים, הן פשוט התקיימו, בשקט, עד שההיסטוריה הדביקה את הקצב.