הנשים בשווייץ קיבלו זכות הצבעה רק ב-1971

דמוקרטיה ותיקה, זכות מאוחרת

שווייץ נהנית מוניטין כאחת הדמוקרטיות היציבות והוותיקות ביותר בעולם. מסורת הדמוקרטיה הישירה שלה, שבה אזרחים מצביעים במשאלי עם על שינויי חוקה, חוקים חדשים ואפילו תקציבים מוניציפליים, נחשבת למודל ולעיתים אף לקנאה בעיני משקיפים זרים. ובכל זאת, מאחורי החזית המכובדת הזאת מסתתרת עובדה שמפתיעה רבים: נשים שוויצריות קיבלו את הזכות להצביע בבחירות פדרליות רק ב-7 בפברואר 1971. כדי להבין כמה זה מאוחר, כדאי להיזכר שבאותה שנה כבר טס האדם לירח פעמיים, ושברוב מדינות מערב אירופה, ובהן צרפת ואיטליה, זכות ההצבעה לנשים הוקנתה כבר בשנות הארבעים של המאה העשרים, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. פינלנד העניקה זכות זו כבר ב-1906, ובריטניה, בהדרגה, בין 1918 ל-1928.

הפער הזה, שקרוב לחצי יובל שנים בהשוואה לרוב שכנותיה, אינו מקרי, והוא נובע ישירות ממבנה הממשל הייחודי של שווייץ. הבחירה להתחיל את הסיפור מכאן חשובה, כי הפרדוקס שבלב הכתבה הזאת נטוע בדיוק במבנה הזה: כדי לשנות את חוקת המדינה ולהעניק לנשים זכות הצבעה, נדרש משאל עם, ומשאל עם באותם ימים פירושו שרק גברים יכולים להצביע בעד או נגד.

גברים מצביעים אם נשים יצביעו

הניסיון הראשון להעניק זכות הצבעה לנשים ברמה הפדרלית נערך במשאל עם ב-1959, ונכשל בצורה מכרעת: כשני שלישים מהמצביעים, כולם גברים כמובן, הצביעו נגד. הטיעונים ששימשו את המתנגדים משכפלים דפוסים מוכרים ממקומות אחרים בעולם באותה תקופה, אך בשווייץ הם קיבלו משנה תוקף בשל האופי הצבאי-אזרחי הייחודי של המדינה. שווייץ מקיימת מודל של צבא עם מיליציה: כמעט כל גבר בגיל המתאים משרת שירות מילואים משמעותי לאורך שנים, ובמסגרת הזאת נוצר קשר מנטלי חזק, ולעיתים מפורש בכתובים, בין חובת ההגנה על המדינה לבין הזכות להשתתף בקבלת ההחלטות שלה. הרעיון שרק מי שנושא בנטל הצבאי ראוי להצביע היה נפוץ בקרב מתנגדי זכות ההצבעה לנשים, גם אם לא תמיד הוא הועלה במפורש כטיעון הרשמי.

מעניין לא פחות הוא הטיעון ההפוך, שהעלו חלק מהתומכים בזכות ההצבעה כבר בתחילת המאה העשרים: מבנה הדמוקרטיה הישירה של שווייץ, שבו האזרחים עצמם מחוקקים חוקים במשאלי עם תכופים, אמור היה דווקא לחזק את הטיעון בעד שוויון, שכן דמוקרטיה שמתגאה בהשתתפות אזרחית ישירה אינה יכולה להצדיק החרגה של מחצית מהאוכלוסייה. אבל בפועל, אותו מנגנון עצמו הוא שעיכב את השינוי: בעוד שבמדינות רבות אחרות זכות ההצבעה לנשים הוענקה בהחלטת פרלמנט, בשווייץ נדרשה הסכמת רוב הגברים המצביעים בעצמם, מה שהפך את התהליך לאיטי ותלוי ברצון הטוב של הקבוצה שהחזיקה כבר בזכות.

לאחר הכישלון של 1959, השינוי הגיע בהדרגה, קנטון אחר קנטון. שווייץ מורכבת מ-26 קנטונים, שלכל אחד מהם סמכויות נרחבות, ובהם גם סמכות לקבוע זכויות הצבעה ברמה המקומית והקנטונלית באופן עצמאי מהרמה הפדרלית. הקנטון הראשון שהעניק לנשים זכות הצבעה ברמה הקנטונלית היה וו (Vaud), ב-1959, זמן קצר לאחר כישלון המשאל הפדרלי. קנטונים נוספים הצטרפו במהלך שנות השישים, כשכל אחד מהם קיים משאל עם עצמאי משלו, בהובלת פעילות נמרצת של תנועות נשים מקומיות.

1971 ואפנצל: הפרק האחרון

המהפך הפדרלי הגיע לבסוף ב-1971. הפעם, כשליש בלבד מהמצביעים הגברים הצביעו נגד, ורוב של כ-65 אחוזים תמך במתן זכות הצבעה ובחירה לנשים ברמה הפדרלית. מגמות חברתיות רחבות יותר, ובהן גל השינוי החברתי של סוף שנות השישים באירופה, לחץ בינלאומי הולך וגובר על שווייץ שהחלה להיראות חריגה מבין הדמוקרטיות המערביות, וכן פעילות מאורגנת ועקבית של תנועות נשים שוויצריות, כולם תרמו למהפך. השינוי בחוקה הפדרלית נכנס לתוקף במרץ אותה שנה, ובבחירות הפדרליות הבאות, באוקטובר 1971, הצביעו נשים שוויצריות לראשונה בתולדות המדינה לבחירת הפרלמנט הפדרלי, ואף נבחרו אחת עשרה נשים לבית הנבחרים התחתון באותן בחירות.

אבל גם כאן הסיפור לא הסתיים באחת. הרפורמה הפדרלית מ-1971 חלה על בחירות ומשאלי עם ברמה הלאומית בלבד, ולא כפתה על כל הקנטונים להעניק זכות הצבעה גם ברמה המקומית והקנטונלית. קנטון אפנצל אינר-רודן (Appenzell Innerrhoden), קנטון קטן וכפרי בצפון-מזרח המדינה שמפורסם במסורת ייחודית של אספת אזרחים פומבית תחת כיפת השמיים, שבה מצביעים בהרמת יד ולא בפתקים חשאיים, סירב להעניק לנשים זכות הצבעה קנטונלית שנים רבות אחרי הרפורמה הפדרלית. רק ב-1990, לאחר שהעניין הגיע לבית המשפט הפדרלי השווייצרי בעקבות עתירה של קבוצת נשים מהקנטון, נפסק כי סירובו של הקנטון מנוגד לחוקה הפדרלית, וכפה עליו להעניק זכות הצבעה שווה. כך, למעשה, רק ב-1990 השלימה שווייץ כולה, על כל קנטוניה, את מתן זכות ההצבעה השווה לנשים, כמעט עשרים שנה אחרי הרפורמה הפדרלית וכמעט שמונים שנה אחרי פינלנד.

הפרדוקס ההיסטורי הזה זוכה לתשומת לב מחודשת מדי כמה שנים, בעיקר משום שהוא חושף מתח מבני מעניין בתוך מושג הדמוקרטיה עצמו: ככל שמנגנון קבלת ההחלטות "ישיר" ו"עממי" יותר, כך הוא עלול, בתנאים מסוימים, לשמר אפליה קיימת זמן רב יותר, שכן שינוי תלוי ברצונה של הקבוצה שכבר מחזיקה בזכויות. שווייץ של היום נחשבת למדינה שוויונית ומתקדמת בזכויות נשים במדדים בינלאומיים רבים, אך הדרך שהובילה לשם עברה דרך אחד המסעות האיטיים והמורכבים ביותר במערב אירופה.

מבט השוואתי מעניין נוסף עולה כשמציבים את שווייץ לצד ליכטנשטיין, הנסיכות הזעירה השכנה שאימצה במידה רבה את המודל השוויצרי של דמוקרטיה ישירה ומשאלי עם. בליכטנשטיין נדרשו הנשים לחכות אפילו יותר זמן: זכות ההצבעה הוקנתה להן רק ב-1984, במשאל עם שבו התוצאה הייתה הדוקה יחסית. הדמיון בין שני המקרים מחזק את הטענה שהמנגנון עצמו, ולא רק תרבות פוליטית מסוימת, הוא שהאט את קצב השינוי. לעומת זאת, בקנטונים העירוניים והגדולים יותר של שווייץ, כמו ז'נבה וציריך, זכות ההצבעה הקנטונלית הוענקה עוד לפני הרפורמה הפדרלית של 1971, מה שמלמד שגם בתוך שווייץ עצמה היו פערים משמעותיים בין אזורים כפריים ושמרניים לבין מרכזים עירוניים ליברליים יותר.

ההיסטוריונים שחוקרים את התקופה מצביעים גם על תפקידם של ארגוני נשים שוויצריים, ובראשם ברית האגודות השוויצריות לזכות הצבעה לנשים שפעלה ברציפות כבר מתחילת המאה העשרים. פעילות אלה כללה קמפיינים ציבוריים, איסוף חתימות לעצומות, והפגנות סמליות, ובהן צעדת נשים גדולה בברן ב-1969 שכונתה "מארש על ברן" ונחשבת לאחד מרגעי המפנה שהובילו לשינוי הסופי ב-1971. הלחץ הבינלאומי תרם גם הוא: שווייץ ביקשה באותן שנים להצטרף למועצת אירופה ולחתום על האמנה האירופית לזכויות אדם, ומדינות חברות אחרות העירו במפורש שמדיניותה כלפי זכויות נשים אינה תואמת את הסטנדרטים היבשתיים המקובלים.