ב-1901 הוזמן פסיכולוג אמריקני להרצות על הדת ופתח בכך שמייסדי הדתות היו חולי נפש

בינואר 1887 נפטר בסקוטלנד שופט בשם אדם גיפורד, והוריש את הונו לארבע האוניברסיטאות הסקוטיות. הכסף נועד למטרה אחת: סדרת הרצאות קבועה על תורת האל הטבעית, כלומר על מה שאפשר לדעת על אלוהים בלי להישען על התגלות ועל נס. בצוואתו הוא כתב שהנושא ייחקר "כמדע טבעי לחלוטין", ושהמרצים לא יידרשו לשום מבחן אמונה, ויכולים להיות גם ספקנים, אגנוסטיקנים או חופשיים בדעות. את ההרצאות האלה נשאו בעשורים שאחר כך גדולי ההוגים של אירופה, והמינוי נחשב לאחד הכיבודים האקדמיים הגדולים שאדם יכול לקבל.

בשנת 1901 הגיע התור לפסיכולוג אמריקני בן חמישים ותשע בשם ויליאם ג'יימס. הוא היה אז מוכר בעיקר בזכות ספר לימוד: "עקרונות הפסיכולוגיה", שני כרכים שיצאו ב-1890 והפכו את הפסיכולוגיה האמריקנית לתחום העומד בפני עצמו. האולם באדינבורו היה מלא.

ההרצאה הראשונה

ג'יימס פתח בהצהרה שהוא אינו תאולוג ואינו היסטוריון של הדת, אלא פסיכולוג, ולכן יעסוק באנשים ולא בעיקרי אמונה. ואז עבר לרשימה.

מייסדי הדתות, אמר, לא היו אנשים מאוזנים. הם נפלו לאחר כבוד, שמעו קולות, ראו חזיונות, והתנהגו בדרכים שהסביבה שלהם ראתה כסימן של הפרעה. על ג'ורג' פוקס, מייסד תנועת הקווייקרים, הוא אמר במפורש שבלשון הרפואה של זמנו הוא מקרה פתולוגי מן הסוג העמוק ביותר. את אותו היגיון החיל על שורה של דמויות שהקהל שלו ראה בהן קודש.

וכאן צריך להבין את המהלך, כי בלעדיו זה נשמע כמו התקפה, וזה לא מה שזה היה.

למה הוא עשה את זה

ג'יימס העלה את הטענה הזאת כדי לשאול אם יש לה בכלל נפקות. בזמנו הייתה אופנה מחקרית שלמה שעסקה בהסברים רפואיים לתופעות דתיות, והמסקנה המשתמעת ממנה הייתה שאם אפשר להסביר חוויה דתית בעצבים, היא הופרכה. ג'יימס ביקש לחסל את ההיסק הזה.

הטיעון שלו פשוט. אם סיבה אורגנית מפריכה ערך, אז היא מפריכה הכול, מפני שלכל מצב נפש יש סיבה אורגנית. גם לאי אמונה. גם לעבודה המדעית של מי שמסביר את הדת בעצבים. אם מפילים את הדת בטענה הזאת, נופלת איתה גם הטענה.

מכאן הוא ניסח את ההבחנה שמחזיקה את כל הספר: יש שאלה אחת על מקורו של דבר ועל אופן היווצרותו, ויש שאלה אחרת לגמרי על ערכו, ואי אפשר להסיק את האחת מן האחרת. את הדברים, כתב, מכירים בפירותיהם ולא בשורשיהם. מה שהתחיל כקביעה שמייסדי הדתות היו חולי נפש הסתיים בכך שאין לזה חשיבות.

מה קרה אחר כך

ג'יימס התחייב לשני מחזורים של עשר הרצאות. הראשון היה אמור להיות תיאורי והשני פילוסופי, והוא התכוון להציג במחזור השני את עמדתו שלו. המחזור השני נדחה כולו. החומר הפסיכולוגי תפח מעבר למצופה, ותיאור טבעו הדתי של האדם מילא את כל עשרים ההרצאות.

הן יצאו לאור ב-1902 כספר, "החוויה הדתית לסוגיה", והיו לספרו המפורסם ביותר ולאחד הטקסטים המכוננים של הפסיכולוגיה. במקום לשאול אם הדת אמיתית, ג'יימס אסף מאות עדויות אישיות של אנשים שאמונתם השתנתה או שחוו משהו שלא היו להם מילים לו, ובדק מה הדבר עושה לאדם שחי אותו. מתוכן בנה את ההבחנות שהספר זכור בהן: דתה של בריאות הנפש מול הנפש החולה, הנולדים פעם אחת מול הנולדים פעמיים, התחדשות, קדושה ומיסטיקה.

הספר קיים בעברית בתרגום מוסד ביאליק משנת 1949, ובתרגום חדש מאנגלית שיצא בחודש אוקטובר 2026, ובו כל הערותיו של ג'יימס ומספרי העמודים של המהדורה המקורית בשולי הדף. ההרצאה שמתוארת כאן היא הראשונה בספר, ושמה "דת ונוירולוגיה".