מגדלור בחשיכה: על ניהול חינוכי בעידן של אובדן אמון

מתי בפעם האחרונה חשבנו על מנהלות בתי הספר שלנו?

בתוך כל הרעש הציבורי, הפוליטי והצבאי שמלווה את מדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר, קל לשכוח שביום שאחרי, הילדים חזרו לבתי הספר. הם שבו לשבת מול מחנכות, למידה, קירות מוכרים ואנשים שאמורים לייצר עבורם שגרה. אבל מי הייתה שם כדי להדליק את האור? מי נדרשה לאסוף את השברים, לשדר ביטחון, ולעמוד זקופה בעוד הקרקע רועדת תחת רגליה?

במובנים רבים, המחקר שכתבו פרופ' חיה קפלן, ד"ר הילה כהן, עליזה כלפון, גיל יערי ולימור גלעד, הוא מסמך נדיר על היכולת האנושית להנהיג מתוך כאוס. אך יותר מזה, הוא מאיר פער עמוק בחברה הישראלית: הפער שבין הציפיות שמוטלות על מערכת החינוך לבין מה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים שלה, במיוחד ברגעים שבהם הכול קורס.

מה קורה כשאין למי לפנות?

לא מעט נכתב על קריסת מערכות האמון הציבוריות בישראל בשנים האחרונות. הפוליטיקה, הצבא, המשטרה, אפילו מערכת הבריאות – כולן עברו תהליך של שחיקה באמון הציבור. בתוך כל זה, מערכת החינוך נשארת אולי אחד מהמוסדות היחידים שעוד מחזיקים באיזה שבריר של לגיטימציה. והעניין הוא, שזה לא קורה מעצמו.

אותן מנהלות, שרבות מהן נכנסו לתפקידן ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, לא רק נאלצו ללמוד את המערכת תוך כדי תנועה. הן נדרשו להפוך בתוך זמן קצר לדמויות של יציבות, להמציא מחדש את עצמן כמנהיגות קהילתיות ולשמש כתובת עבור תלמידים, מורים, הורים ולעיתים גם עבור הרשות המקומית עצמה.

מה שמעורר השתאות הוא לא רק שהן הצליחו, אלא איך. על פי הממצאים שפורסמו, המנהלות חוו תחושות של אובדן שליטה, בדידות עמוקה, ולעיתים גם אשמה וחוסר אונים. ובכל זאת, הן בחרו להתייצב, לא כיוון שמישהו הכין אותן לכך, אלא כי פשוט לא הייתה להן ברירה.

לא רק ניהול אלא החזקת מציאות

כמי שמלווה מערכות חינוכיות כבר שני עשורים, אני יכול להעיד עד כמה נדיר לראות מסמכים שמצליחים לתפוס את הניואנסים של מה שנדרש ממנהלת בית ספר בישראל של היום. זה לא רק תפקיד של ניהול ארגוני. זו גם פונקציה של יצירת משמעות בתוך מציאות סתורה, של החזקת מציאות עבור אחרים, גם כשאתה עצמך מתפרק.

המרואיינות במחקר תיארו איך תוך ימים ספורים הן עברו מהלם מוחלט לפעולה נחושה. הן יצרו מערכות תמיכה רגשיות לצוות, דאגו לתלמידים, ניהלו למידה מקוונת, רתמו קהילות ויזמו שגרות חרום יציבות. מה שהיה מרשים במיוחד הוא היכולת שלהן לעבור מתפקוד הישרדותי לצמיחה מקצועית אמיתית. לא במובן המתקתק של "כל משבר הוא הזדמנות", אלא במובן הריאלי של מי שלא יכלה להרשות לעצמה להתמוטט, ולכן המציאה בתוכה כוחות חדשים.

בעידן של ניתוק, הן בנו קהילה

אחת התובנות החשובות שעולות מהמחקר היא על חשיבותה של קהילה. בעידן שבו נדמה שהחברה הישראלית מתפוררת לשבטים נפרדים, בתי הספר נשארים המרחב היחיד שבו מתקיימת עדיין תחושת שייכות משותפת. המנהלות החדשות, שבתחילה כלל לא הכירו את הקהילה שלהן, הצליחו בתוך שבועות ספורים להפוך לדמויות מפתח שמחברות בין אנשים, ערכים ומטרות.

ולא פחות חשוב: הן עשו זאת בלי משאבים מיוחדים, בלי גב מערכתי מוצק, ובעיקר בלי שקיבלו אשראי אמיתי להתנסות, לטעות, או אפילו רק להיות חדשות. הן פשוט עבדו מתוך תחושת שליחות, מתוך הבנה פנימית עמוקה שאין מישהו אחר שיעשה את זה.

במובן הזה, תרומת המחקר של פרופ' קפלן ועמיתיה היא לא רק אקדמית אלא ציבורית. הוא נותן לגיטימציה לדיבור על מנהיגות חינוכית לא כהרחבה של ניהול מינהלי, אלא כציר מוסרי של החברה כולה.

לא עוד "מנהלת טובה", אלא מנהיגה אזרחית

אולי זו השעה להפסיק לדבר על מנהלות בתי ספר רק כ"מתווכות פדגוגיה", ולהתחיל לראות בהן מה שהן באמת: מנהיגות אזרחיות. נשים שמחזיקות קהילות, שמובילות שינוי, שמספקות מענה רגשי וחברתי, ושבזמן שמערכות רבות אחרות נאלמו, בחרו לדבר, לפעול, ולהיות שם.

אם יש דבר אחד שהמחקר הזה מבהיר מעבר לכל ספק, הוא שהשיח על ניהול חינוכי בישראל חייב לעבור שינוי. אין מדובר בתפקיד אדמיניסטרטיבי, ואין טעם לשפוט אותו על פי מדדים של יעילות או תפוקה. מדובר בתפקיד שמבוסס על נוכחות אנושית, על יושרה פנימית, ועל יכולת להחזיק מורכבות ולהוביל מתוכה.

בעולם שבו האמון הולך ונשחק, אותן נשים שמובילות בתי ספר בעוטף עזה, בבאר שבע, בקריית גת ובאשקלון הן הרבה מעבר למנהלות. הן מגדלורים. לא בגלל שהן מושלמות, אלא דווקא משום שהן פועלות בתוך הסדקים, ומתעקשות להדליק אור.

מקור

קפלן, ח׳., כהן, ה׳., כלפון, ע׳., יערי, ג׳., וגלעד, ל׳. (2025). "לייצר משהו חדש בזמן שאת בעצמך חדשה": מנהלות חדשות בתקופת מלחמה. דפים, 82, 1–25.