למי שייכת תרבות העבר? פרשנות חדשה לסוגיה עתיקה

המוזיאונים במרכז המחלוקת: בעלות או אפוטרופסות?

השאלה למי שייכים חפצים עתיקים המוצגים במוזיאונים, האם הם רכוש של המוסד שמחזיק בהם, של המדינה שבה הם מוצגים, של הקהילה שממנה הגיעו, או אולי של כלל האנושות, מעסיקה כבר עשרות שנים את המשפט הבינלאומי ואת דעת הקהל. אולם מאמרו של פרופ' אמנון להבי שפורסם לאחרונה מצליח להאיר את הדיון הזה מזווית מפתיעה ומעמיקה במיוחד. הוא מבקש לבחון את החפצים התרבותיים לא רק כבעלות חוקית אלא גם כהחזקות טעונות באחריות מוסרית וציבורית.

מתוך כך עולה השאלה האם מוזיאון הוא רק מחזיק קנייני של חפץ או שהוא גם אפוטרופוס של משמעות תרבותית, זהות היסטורית וזיכרון קולקטיבי.

בין קניין למורשת: סוג חדש של בעלות

אחת ההצעות החשובות במאמר של להבי היא ההבחנה בין שליטה פיזית באובייקט לבין שליטה בערכו התרבותי והסימבולי. בעוד שמוזיאון עשוי להחזיק פיזית בפסל, ציור או כתובת עתיקה, המשמעות של הפריט הזה, הרגש שהוא מעורר, הקשרו ההיסטורי והזיקה של קהילות מסוימות אליו, כל אלו לא ניתנים להחזקה באותו האופן.

במילים אחרות, פריט תרבותי אינו רק נכס. הוא גם נשא של זהות. ולכן, קביעה משפטית שפלוני הוא הבעלים של פריט כזה אינה סוף פסוק. להבי מציע תיאוריה קניינית חדשה שמכירה בכך שלבעלות על חפץ תרבותי יש פן כפול. גם זכויות קנייניות וגם חובות ציבוריות. המוזיאון הוא לא רק בעלים אלא גם נאמן של ערכים תרבותיים.

הדימוי כמוקד מחלוקת: לא רק מי שולט בפריט אלא גם מי שולט בתמונה שלו

אחת ההשלכות המעשיות והאקטואליות ביותר של המחקר נוגעת לדימויים, לתצלומים ולשימושים הדיגיטליים שנעשים בחפצים תרבותיים. באיטליה, למשל, המדינה העניקה למוזיאונים כוח כמעט אבסולוטי להגביל שימושים בדימויים של יצירות שנמצאות באוספים ציבוריים, גם כאשר לא חלים עליהן זכויות יוצרים.

המקרה שבו מוזיאון איטלקי תבע יצרנית פאזלים על שימוש בתמונה של "האדם הוויטרובי" של דה וינצ'י עורר מחלוקת בינלאומית. להבי מציע גישה מאזנת. הוא מכיר בזכותו של מוזיאון לקשר בין פריט לתצוגה שבה הוא נמצא, אך מתריע מפני ניסיון להחזיר לאחור את השעון התרבותי ולמנוע שימוש חופשי בדימויים שהפכו מזמן לחלק מהמרחב הציבורי הגלובלי.

כמי שעוסק כבר שנים בפרשנות של משפט ואמנות, אני רואה כאן ניתוח מעודן במיוחד. מצד אחד הכרה בריבוי הערכים שסובבים את החפץ התרבותי. מצד שני דרישה ממוסדות תרבותיים לא לאחוז בבלעדיות אלא להכיר בחובותיהם כלפי קהלים רחבים, כולל כאלה שמעולם לא פקדו את אולם התצוגה.

ההגדרה החדשה של מוזיאון: שינוי שמחייב מחשבה מחודשת

בשנת 2022 אימץ המועצה הבינלאומית למוזיאונים (ICOM) הגדרה חדשה למוזיאון. ההגדרה מדגישה גישה אתית, שיתופית וקהילתית. לא עוד מוסד שמציג את מורשת האנושות אלא מוסד שפועל בהשתתפות קהילות ומחויב לנגישות, שיתוף ודיאלוג.

זו לא רק רטוריקה. כפי שמראה להבי, שינוי כזה משנה את האיזון בין זכויות לחובות, בין שליטה לתרומה. כאשר מוזיאון הוא מוסד פתוח, מקשיב, משתף פעולה, מתחדדת גם השאלה באילו תנאים, אם בכלל, מותר לו למנוע שימושים בדימויים של יצירות או להכתיב כיצד הן יוסברו ויוצגו.

כאן חשוב לשים לב שהשיח העדכני איננו דורש לבטל את הבעלות אלא להטעין אותה במשמעות מוסרית וציבורית עמוקה יותר. זוהי תנועה מחשבתית מרתקת. לא מרד בקניין אלא טרנספורמציה שלו, כך שיכיל גם מחויבות.

חפץ תרבותי כמשאב חברתי: לקראת חשיבה חדשה על שיתוף

להבי משרטט אפשרות לקונספציה של שיתוף קנייני בתרבות. לא במובן של חלוקת החפץ הפיזי אלא בחלוקת הערך, הגישה, הפרשנות. במילים אחרות, הוא מציע לחשוב על חפץ תרבותי כעל משאב חברתי, כזה שמחייב את המוזיאון לא רק לשמור ולהציג אלא גם לאפשר לאחרים ללמוד, לפרש, לבקר, לשלב אותו בזהותם.

גישה זו פותחת פתח לפתרון סוגיות טעונות של השבה (רסטיטוציה), בעיקר במקרים של חפצים שנלקחו ממדינות אחרות או מקהילות ילידיות. במקום לחשוב על החזרה מוחלטת או השארה מוחלטת, אפשר לדמיין מודלים של החזקה משותפת, של תצוגות נודדות, של ניהול משותף בין המוזיאון לבין נציגי קהילות המקור.

בין זכויות לאחריות: פרופ' אמנון להבי כותב מחדש את כללי המשחק

בעולם המשפטי והתרבותי שבו התכתבות עם עמדות קיימות היא לעיתים משחק זהיר של ניואנסים, המאמר הזה מצליח להיות יצירתי באמת. פרופ' אמנון להבי פורץ את גבולות המחשבה המשפטית המקובלת ומציע תיאוריה מקיפה, תקפה ואינטליגנטית לבעלות על חפצי תרבות. חשוב במיוחד שהוא עושה זאת לא רק בשפה של זכויות אלא גם בשפה של אחריות. זהו חידוש אמיתי.

המאמר מציע למוזיאונים דרך חדשה לראות את עצמם. לא רק כמקומות שבהם חפצים נמצאים, אלא כגשרים בין העבר להווה, בין קניין פרטי לזהות ציבורית, בין חומר לרוח. בעולם שבו המאבקים על תרבות הולכים ומחריפים, זהו קול שקורא להאט, להקשיב ולחשוב מחדש מהי תרבות ולמי היא שייכת.

מקור

Lehavi, A. (2025). A Property Theory of Ownership and Custody of Cultural Objects. Geo. Wash. Int'l L. Rev., 57, 163.‏