בוקי שיף: תיק עבודות
מעצבת תפאורה ותלבושות
בוקי שיף נולדה בתל אביב והיא בוגרת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, לאחר שלמדה אמנות ופיסול בבצלאל בירושלים. שיף מעצבת לתיאטרון, לקולנוע, לטלוויזיה, לאופרה ולבלט בארץ ובעולם. לאורך הקריירה שלה שיתפה פעולה עם במאים בינלאומיים מן השורה הראשונה, ובהם דיוויד אולדן, ריצ'רד ג'ונס, רוברט קרסן, הארי קופר, בארי קוסקי וכריסטיאן שפוק, ועם במאים ישראלים כמו חנוך לוין, אילן רונן ואורי פסטר. עבודותיה הוצגו על במות בתי האופרה המובילים בעולם: הרויאל אופרה האוס בלונדון, האופרה הלאומית האנגלית, אופרת ציריך, השטאטסאופר בברלין, הקומישה אופר בברלין, הדויטשה אופר בברלין, האופרה הבווארית במינכן, לה סקאלה במילאנו, האופרה הלאומית של פריז, השאטלה בפריז, הטיאטרו ריאל במדריד, אופרת סן פרנסיסקו ועוד רבים אחרים.
עבודותיה נדפסו על שערי מגזינים בינלאומיים העוסקים בתיאטרון ובאופרה, ובהם Opera Welt ו־Applaus הגרמניים ו־Opera Now האנגלי. סקיצות בעיצובה מופיעות בספרים מקצועיים הנלמדים בבתי ספר למוסיקה, לתיאטרון ולאמנות ברחבי אירופה.
שיף זכתה בפרסים רבים, ובהם פרס מעצבת התלבושות הטובה ביותר בטקס פרסי האופרה הבינלאומיים בלונדון (2013), פרס מעצבת הבמה והתלבושות של פרסי התיאטרון הישראלי (2006) ופרס רוזנבלום לאמנית השנה (2008). בין ההפקות שעיצבה שזכו בפרסים: "קוואלריה רוסטיקנה ופאליאצ'י" (פרס התיאטרון הישראלי, 1998), "הכתרתה של פופיאה" (פרס ה־Evening Standard, 1999), "ווצק" (פרס TMA, 2005), "אמני השיר מנירנברג" (פרס South Bank Sky, 2011), "קנדיד" (פרס מבקרי הקולנוע הצרפתיים, 2007) ו"סמירמידה" (פרס אוליבייה, 2018).
על מקורות ההשראה שלה אומרת שיף: "העולם הבימתי שלי שאוב ומושפע בעיקר מעולם הקולנוע, הקרקס, הפיסול והציור. אולם חפצים טריוויאליים ויומיומיים יכולים לרתק אותי ולגרום לי להחליט על כיוון שלם בעיצוב הצגה מסוימת, כמו למשל הקלסרים המשרדיים בהצגה 'שוויק' בהבימה. אני אוהבת מאוד לערבב סגנונות, להשתמש ב'צלליות' היסטוריות קלאסיות, בתלבושות או בתפאורה, בצורות ארכיטקטוניות היסטוריות, לשבור, לפרק, לפזר ולחבר אותן מחדש לתקופתנו ולעולמנו היום."
"פאליאצ'י" (הליצנים)
מאת ליאונקוולו | בימוי: כריסטופר אולדן | האופרה הישראלית החדשה, 1992
בתמונה: פליאצ'ו, קולומבינה וארלקינו, שלושה ליצנים, שלוש דמויות מרכזיות בקומדיה דל'ארטה.
בהפקה זו ביקשה שיף ליצור בלבול מכוון בין אשליה למציאות, בין הבמה לאולם, בין החיים לתיאטרון. "הקהל" שעל הבמה הופך לליצנים, ו"הליצנים" שבהצגה הופכים לקהל. הגבולות בין העולמות מיטשטשים, וכך נוצר מרחב חזותי שמערער על ההפרדה המוסכמת בין הצופים למי שמופיעים בפניהם.
"המתלבט"
מאת חנוך לוין ובבימויו | תיאטרון הקאמרי והתיאטרון העירוני חיפה, 1990
בתמונה: יעל עמית, יוסף כרמון, מירי פביאן, מוני מושונוב ונערות המקהלה של נשיא ארצות הברית: "קוקלוש, קישתא, שפאק, הויסה ובנות פמליה."
"החיל האמיץ שוויק"
מאת ירוסלב האשק | בימוי: אילן רונן | תאורה: פליס רוס | הבימה, 1995
בתמונה: שלמה בר אבא, מיכאל כורש.
נקודת המוצא לעיצוב הייתה פשוטה להפליא: עטיפת תיק משרדי פשוט ויומיומי, לצד קטע ישן של מפת אירופה. שני אלמנטים אלה שימשו מקור השראה ואסוציאציה למחזה כולו. הצבא, המדים, הנשק, הביורוקרטיה והמצבים האבסורדיים שמלווים את מסעו של שוויק באו לידי ביטוי בתפאורה ובתלבושות באמצעות הגדלה עצומה של אלמנטים מוכרים, כמו דוגמת ההסוואה הצבאית ("קומופלאז'") או המפה, שהוגדלו עד שהפכו למרכיבים חזותיים דומיננטיים ומשמעותיים בפני עצמם.
"לוהנגרין"
מאת ואגנר | בימוי: הארי קופר | האופרה הלאומית, ברלין; השאטלה, פריז, 1996
התמונה מציגה את חלום הבלהות של אלזה בחתונתה עם לוהנגרין, אביר הגביע הקדוש. אחיה המת, גוטפריד, מופיע בחלום סוריאליסטי כנער למחצה וברבור למחצה, כשהוא מוקף בשושבינות. שיף עיצבה את התלבושות בסגנון מודרני, תוך שילוב אלמנטים מודגשים מימי הביניים, כך שנוצר מתח ויזואלי בין תקופות שונות על הבמה. שיתוף הפעולה עם הארי קופר, שגילה את עבודתה של שיף בשידורי הטלוויזיה מהאופרה הבווארית, הוביל בהמשך לסדרה של הפקות ואגנריאניות משותפות בשטאטסאופר של ברלין, ובהן "אמני השיר מנירנברג", "טריסטן ואיזולדה" ו"ההולנדי המעופף".
"חפץ"
מאת חנוך לוין | בימוי: אילן רונן | תאורה: פליס רוס | תיאטרון הקאמרי, 1996
בתמונה: יעקב כהן בתמונת הסיום, קופץ מן הגג.
התפאורה, למעט אלמנט המרפסת הקדמית, נשענת על מסך אחורי מצויר. על המסך מופיעה סדרת מרפסות בגדלים שונים, דמויות מציצים ומציצות מבעד לחלונות, וכדורים קטנים דמויי כוכבים. המרפסות והחלונות של תל אביב ונווה צדק שימשו מקור השראה עבור עולם האובססיה והמציצנות שעומד בלב המחזה.
"הכתרתה של פופיאה"
מאת מונטוורדי | בימוי: דיוויד אולדן | תפאורה: פול שטיינברג | האופרה הבווארית, מינכן; האופרה הממלכתית, ווילס, 1997
האופרה נוצרה במאה השבע עשרה, אולם שיף בחרה לעצב את התלבושות בסגנון מסוגנן ביותר שאינו קשור לזמן או למקום מסוים. התלבושות מהוות עירוב של מרכיבים מודרניים, שיש בהם מעט מן האסתטיקה של וידיאו קליפים, לצד מרכיבים קלאסיים. בגישה זו, התלבושות מספרות את סיפורה של כל דמות ולא את סיפורה של התקופה ההיסטורית. ההפקה זכתה בפרס ה־Evening Standard בשנת 1999.
"פיטר פן" (מחזמר)
בימוי: אורי פסטר | תאורה: יחיאל אורגל | תיאטרון חיפה, טלה אמרגנים, 1998
"שודדי הים ומפקדם קפטן הוק האיום לא אהבו את פיטר פן ואת הילדים האבודים. הם העלו את עוגן ספינתם 'רשע, בצע, פשע' דווקא מול האי, כי קפטן הוק רצה לנקום בפיטר פן" (מתוך העיבוד של אורי פסטר).
שיף מתארת את החוויה המיוחדת של עיצוב לתיאטרון ילדים: מן הרגע שנבנה עולם מסוים על הבמה, הילדים מאמינים בו באמת. לדבריה, אחד הדברים הנפלאים שבמקצוע עיצוב התפאורה והתלבושות הוא התגובות של הילדים למתרחש על הבמה. הם יודעים להבחין היטב בין המציאות של האולם לבין העולם שנבנה על הבמה, אולם מן הרגע שכבה האור, הם נסחפים בצורה טוטאלית ומאמינים במתרחש על הבמה בלבד.
"רינלדו"
מאת הנדל | בימוי: דוד אולדן | האופרה הבווארית, מינכן, 2000
אופרת בארוק שהליברית שלה כתובה בסגנון של אגדת ילדים קסומה: בחלקה מתוקה ורומנטית, ובחלקה חלום בלהות. שיף עיצבה את התלבושות בסגנון פוסטמודרני, אך הן נשענות ברובן על "צללית" קלאסית מן המאות השש עשרה והשבע עשרה. כדי להדגיש את הפנטזיה והחלום ולהתרחק מן הריאליה, נעשו התלבושות מחומרים בלתי שגרתיים כמו פלסטיק, מתכת ונייר, והן מלוות במסכות שמחזקות את תחושת האגדה.
"רודלינדה"
מאת הנדל | בימוי: דיוויד אולדן | תפאורה: פול שטיינברג | אופרת סן פרנסיסקו, 2005
בשיתוף הפעולה המתמשך עם הבמאי דיוויד אולדן והתפאורן פול שטיינברג, הציגה שיף גישה שונה לאופרה בארוקית. אולדן העביר את הנרטיב מתקופת הבארוק לאסתטיקה של סרטי פילם נואר מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים: עולם של גנגסטרים, מאבקי כוח ובגידות. שיף התאימה את הצלליות ההיסטוריות ללבוש של חברי מאפיה, בחליפות תפורות וכובעי פדורה, כדי להעצים את הדרמה של עלילה מלאה מזימות ויריבויות.
"קנדיד"
מאת לאונרד ברנשטיין | בימוי: רוברט קרסן | תפאורה: פול שטיינברג | השאטלה, פריז; לה סקאלה, מילאנו; האופרה הלאומית האנגלית, לונדון, 2006 ואילך
שיתוף הפעולה עם הבמאי רוברט קרסן הוביל להפקה סאטירית ואקלקטית של יצירתו הנצחית של ברנשטיין, שנסעה מפריז למילאנו ומשם ללונדון. ההפקה, שזכתה בפרס מבקרי הקולנוע הצרפתיים, איפשרה לשיף להפגין את כישרונה בעירוב סגנונות ותקופות. התלבושות שיקפו את המסע המטורף של קנדיד ברחבי העולם, תוך מעברים חדים בין מראות ותקופות, בנוסח ההומור האופטימי והשנון שאופייני ליצירה.
"מפיסטופלה"
מאת בויטו | בימוי: דיוויד אולדן | תפאורה: פול שטיינברג | האופרה המלכותית של ואלוניה, 2007
הפקה מונומנטלית שדרשה למעלה משש מאות תלבושות, בדים מודפסים בהזמנה מיוחדת וצוות של ארבעים עד חמישים עובדים. תקציב התלבושות הגיע לכמאה וארבעים אלף אירו. שיף, שהורגלה בסביבת העבודה הישראלית שבה אילתור הוא שם המשחק, מצאה את עצמה מנהלת פרויקט בסדר גודל תעשייתי, עם סדנאות ייצור מלאות ברחבי בלגיה. ההפקה המחישה את המעבר שעברה מן הבמות הקטנות יחסית של התיאטרון הישראלי אל ההפקות הגדולות של בתי האופרה באירופה.
"לה קאליסטו"
מאת קוואלי | בימוי: דיוויד אולדן | תפאורה: פול שטיינברג | תאורה: פט קולינס | האופרה הבווארית, מינכן (2005); הרויאל אופרה האוס, לונדון, 2008
הפקה זו סימנה את הופעת הבכורה של שיף על הבמה היוקרתית של הרויאל אופרה האוס בקובנט גארדן. האופרה של קוואלי, שהוצגה לראשונה בוונציה ב־1651, מספרת את סיפור הנימפה קאליסטו מתוך המיתולוגיה היוונית, בעלילה השוזרת יחדיו שלושה מיתוסים שונים הקשורים לדיאנה. אולדן ושיף יצרו עולם פוסטמודרני מופרע, מעין בר קוקטיילים שבו מסתובבות דמויות מיתולוגיות לצד זקית ענקית נושאת שמפניה. שיף עיצבה תלבושות המשלבות אלמנטים אנושיים ובעלי חיים: קאליסטו ולהקת הציידות הבתולות הופיעו בהדפסי חיות עם אביזרי אופנה מודרניים, בעוד פאן ורעיו התהוללו במכנסי מוהר סביב בר קוקטיילים. הביקורות תיארו את התלבושות כ"פשוט מרהיבות" וכ"יצירות ברמת סלון אופנה". ההפקה הביאה את האופרה של קוואלי לראשונה לרפרטואר של הרויאל אופרה.
"אמני השיר מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg)
מאת ואגנר | בימוי: ריצ'רד ג'ונס | תפאורה: פול שטיינברג | תאורה: מימי ג'ורדן שרין | האופרה הממלכתית של ווילס (2010); האופרה הלאומית האנגלית, לונדון, 2015
הקומדיה הבשלה היחידה של ואגנר הגיעה לבמת הקולוסיאום של לונדון בהפקה מרהיבה שנפרשה על פני כשש שעות. שיף עיצבה תלבושות שנעו בין תקופתו של ואגנר עצמו, המאה התשע עשרה, לבין לבוש רנסנסי מהודר שלבשו המשתתפים בתחרות השירה הגדולה של המערכה השלישית. שילוב זמנים זה תרם לאחד הרגעים המרגשים ביותר בהצגה: בסיום, כל חברי ההפקה, מלובשים בתלבושות הרנסנס שעיצבה שיף, הניפו שלטים עם דיוקנאות של מאה ושלושה אמנים גרמנים גדולים, מבאך ועד באוש. ההפקה זכתה בפרס South Bank Sky ובפרס TMA, ונחשבה לאחת ההצלחות הגדולות של האופרה הלאומית האנגלית.
"האף" (The Nose)
מאת שוסטקוביץ' | בימוי: בארי קוסקי | תפאורה ותאורה: קלאוס גרינברג | כוריאוגרפיה: אוטו פיכלר | הרויאל אופרה האוס, לונדון (2016); הקומישה אופר, ברלין; אופרת אוסטרליה; הטיאטרו ריאל, מדריד (2023)
הפקה שובת לב של הסאטירה הסוריאליסטית של שוסטקוביץ' הצעיר, המבוססת על סיפורו המפורסם של גוגול על פקיד ממשלתי שמתעורר בוקר אחד ומגלה שאפו נעלם. הבמאי בארי קוסקי, שהפקה זו סימנה את הופעת הבכורה שלו בקובנט גארדן, יצר מופע ויז'ואלי מטורף שמשלב וודוויל, קרקס ותיאטרון אבסורד. שיף עיצבה תלבושות צבעוניות ומוגזמות בכוונה, הכוללות בין השאר אפי תותבת ענקיים לכל הדמויות (מלבד הגיבור המסכן שאיבד את שלו), נשים מזוקנות בביקיני, שוטרים משופמים ודמויות באבושקה. הביקורות תיארו את התלבושות כ"יצירות מרהיבות של דמיון", ומבקרים ציינו כי הקוסטיומים הגועשים של שיף מהווים משלים חזותי מושלם לפרטיטורה הכאוטית של שוסטקוביץ'. ההפקה, שהיא שיתוף פעולה בין הרויאל אופרה, הקומישה אופר בברלין, אופרת אוסטרליה והטיאטרו ריאל במדריד, טיילה ברחבי העולם לאורך שנים.
"סמירמידה"
מאת רוסיני | בימוי: דיוויד אולדן | תפאורה: פול שטיינברג | תאורה: מיכאל באואר | האופרה הבווארית, מינכן (2017); הרויאל אופרה האוס, לונדון, 2017
הטרגדיה האפית של רוסיני, שלא הועלתה בקובנט גארדן מאז 1887, חזרה לבמה בהפקה חדשה שעיצבו אולדן, שטיינברג ושיף. אולדן העביר את העלילה הבבלית העתיקה לדיקטטורה צבאית מודרנית, עם הדים למזרח התיכון. שיף עיצבה למעלה משלוש מאות תלבושות, עבודה שנמשכה כשנה שלמה. התלבושות היו מרהיבות ועשירות ברמזים פוליטיים ותרבותיים: המלכה סמירמידה, בגלימה רקומה ובשמלה כחולה עמוקה, עוצבה כדמות המזכירה את ג'קי קנדי אונסיס; הנסיכה אזמה, שנחמדת כמו גביע, עוטפה בנרתיק זהב עם שרוולים דמויי כנפיים; והשליט אסור, עם מעיל עמוס באותות צבאיים, אוחז בגלובוס בדומה לצ'ארלי צ'פלין בתפקיד הדיקטטור. ההפקה, בניצוחו של סר אנטוניו פפנו ובכיכובה של ג'ויס דידונאטו בתפקיד הראשי, זכתה בפרס אוליבייה היוקרתי.
"מפצח האגוזים ומלך העכברים" (Nussknacker und Mausekönig)
כוריאוגרפיה: כריסטיאן שפוק | תפאורה: רופוס דידוויזוס | מוזיקה: צ'ייקובסקי | באלט ציריך, בית האופרה של ציריך, 2017
ההפקה סימנה את תחילת שיתוף הפעולה של שיף עם הכוריאוגרף כריסטיאן שפוק, מנהל אמנותי של באלט ציריך, שפתח בפניה את עולם הבלט. שפוק חזר למקור הספרותי המקורי של א.ט.א. הופמן ויצר גרסה אפלה ומורכבת יותר מן המוכר. שיף עיצבה תלבושות שנעות בין אלגנטיות מונוכרומטית של חצר מלכותית בסגנון רוקוקו, דרך שמלות ערב מן המאה התשע עשרה, ועד לפנטזיה טהורה בעולם החלום של מארי. מבקרים תיארו את התלבושות כ"חגיגה של צבע ופרטים". מבין הרגעים הבלתי נשכחים של ההפקה בלטה הטוטו של פיית הסוכר, המעוטרת בעוגיות קאפקייק צבעוניות ומוגזמות בגודלן, לצד שמלת חישוק שקופה ושברירית עם נגיעות מלכותיות עבור מלכת העכברים. עיצוב התלבושות לרקדנים הציב בפני שיף אתגר חדש: בניגוד לזמרי אופרה, הרקדנים זקוקים לחופש תנועה מוחלט, ולכן נדרש אב טיפוס לכל תלבושת כדי לבחון את נוחות התנועה.
"היפהפייה הנרדמת" (Dornröschen)
כוריאוגרפיה: כריסטיאן שפוק | תפאורה: רופוס דידוויזוס | מוזיקה: צ'ייקובסקי | באלט ציריך, בית האופרה של ציריך, 2020
בהמשך לשיתוף הפעולה המוצלח עם שפוק על "מפצח האגוזים", התמודדה שיף עם קלאסיקה נוספת של צ'ייקובסקי. שפוק פירש מחדש את סיפור היפהפייה הנרדמת בדגש על דמותה של הפיה קרבוס, תוך טשטוש הגבול בין טוב לרע. שיף עיצבה תלבושות לקאסט של פיות אנדרוגיניות שמאתגרות את ציפיות הצופים מ"אגדת פיות" קלאסית. הביקורות ציינו כי שיף, ששיתפה פעולה עם שפוק על מספר הפקות בלט נוספות, מספקת באופן עקבי "משתאות דמיון לעיניים".
בוקי שיף מוסיפה לפעול כיום על במות האופרה והבלט המובילות בעולם. עבודתה, הנעה בין תיאטרון ישראלי אינטימי לבין הפקות אופרה מונומנטליות, מאופיינת בסינתזה בלתי פוסקת בין עבר להווה, בין חומרים יקרים לזולים, בין הקלאסי למודרני, ובשאיפה מתמדת לקשור את התוצאה לאסתטיקה של זמננו.