המדינה שמוקשה מבפנים

הניטרליות שהתכוננה למלחמה

הדימוי הרווח של שווייץ הוא של מדינה שלווה, ניטרלית, שממנה מרוחקים סכסוכים וזוועות מלחמה. הדימוי הזה מדויק במידה רבה, אך הוא מסתיר עובדה שהדהימה לא מעט מבקרים כאשר נחשפה ברבים: שווייץ הכינה, לאורך רוב המאה העשרים ועד לתוך שנות האלפיים, מערך עצום של מטעני חבלה קבועים שנועדו לפוצץ, בלחיצת כפתור אחת, אלפי גשרים, מנהרות, מעברי הרים וכבישי גישה מרכזיים ברחבי המדינה, כולם ברגע שבו כוח פולש ינסה לחצות את גבולותיה. במילים אחרות: המדינה הניטרלית ביותר באירופה הייתה גם, במובן מסוים, אחת המדינות המוקשות ביותר בעולם, לא כלפי חוץ אלא כלפי פנימה, כדי להרוס את התשתית שלה במו ידיה במקרה הצורך.

המקור לדוקטרינה הזאת נעוץ במיקומה הגאוגרפי הייחודי של שווייץ, בין ארבע מדינות גדולות, ובניסיון ההיסטורי הקשה שלה מתקופת מלחמת העולם השנייה. בעוד שווייץ הצליחה להישאר מחוץ ללחימה הפעילה, היא הייתה נתונה תחת איום פלישה גרמני ממשי, ותוכניות גרמניות שהתגלו לאחר המלחמה, ובהן תוכנית בשם "אופרציה טננבאום", אכן עסקו בפלישה אפשרית לשטחה. התגובה השווייצרית התבססה על אסטרטגיה שכונתה "מבצר לאומי" (Réduit national): תפיסה שלפיה, במקרה של פלישה, הכוחות השוויצריים לא ינסו להגן על כל שטח המדינה, אלא ייסוגו אל תוך רכסי האלפים המבוצרים, יהרסו את התשתיות המובילות אליהם, ויהפכו את הגישה למבצר האלפיני לבלתי אפשרית מבחינה לוגיסטית עבור צבא פולש. הרעיון לא היה למנוע כיבוש חלקי של המישורים, אלא להפוך את כיבוש הליבה ההררית למחיר בלתי נסבל.

עשרות אלפי נקודות פיצוץ

הדוקטרינה הזאת לא נותרה תיאורטית. לאורך העשורים שלאחר המלחמה, ובמיוחד בתקופת המלחמה הקרה כשהאיום נתפס כמגיע ממזרח, הצבא השווייצרי בנה מערך הרסני מתוכנן להפליא. הוערך כי עד לשיא התוכנית, בשלהי המלחמה הקרה, הוכנו כ-3,000 עד 4,000 נקודות הרס מתוכננות ברחבי המדינה, רובן על גשרים, מנהרות רכבת וכבישים במעברי הרים אסטרטגיים כמו סן גוטהרד וסימפלון. בחלק מהמקרים, במיוחד במנהרות ובגשרים חשובים, לא הוכנו רק תשתיות להנחת חומר נפץ בעת הצורך, אלא נשמרו במקום עצמו תאים ייעודים, מוסתרים בתוך מבנה הגשר או המנהרה, ובהם חומרי נפץ מוכנים לשימוש מיידי, שיאפשרו הרס תוך דקות ספורות מרגע קבלת הפקודה. גשרים רבים ברחבי המדינה, כולל כאלה שמיליוני נהגים חוצים בהם מדי שנה, כללו למעשה תאי חבלה קבועים בתוך מבנה הבטון שלהם, ומעטים מהנוסעים חשדו במה שנמצא ממש מתחת לרגליהם.

לצד הרס התשתיות, שווייץ פיתחה תפיסת הגנה אזרחית יוצאת דופן בהיקפה: חוק המחייב הקמת מקלטים לכל אזרח, פשוטו כמשמעו. מאז 1963 מחויב כל בניין מגורים חדש בשווייץ, וכל עסק בגודל מסוים, בהקמת מקלט מוגן בתקן מחמיר במיוחד, המיועד להגן על התושבים מפני התקפה קונבנציונלית, כימית ואף גרעינית. במשך עשורים ניהלה הממשלה השווייצרית מדיניות רשמית שלפיה יש לוודא שלכל אזרח במדינה יש מקום מקלט זמין בטווח סביר ממקום מגוריו, יעד ששווייץ, לפי נתונים רשמיים, הצליחה למעשה להשיג בהיקף כמעט מלא, מצב חסר תקדים בקנה מידה עולמי. חוברות הדרכה שחולקו לכל בית אב שוויצרי במהלך המלחמה הקרה, ובראשן החוברת המפורסמת "Zivilverteidigung" (הגנה אזרחית) מ-1969, כללו הנחיות מפורטות כיצד להתכונן למלחמה, לרבות אחסון מזון, מים ותרופות למשך תקופה ממושכת.

פירוק הדרגתי ולקחים למאה ה-21

עם סיום המלחמה הקרה בתחילת שנות התשעים, שינתה שווייץ בהדרגה את הערכת המצב האסטרטגית שלה. איום פלישה סובייטי גדול נראה פחות ופחות סביר, והצבא השווייצרי החל לפרק בהדרגה חלקים ניכרים ממערך ההרס המתוכנן. תהליך הפירוק, שנמשך על פני שנים, כלל הוצאת חומרי הנפץ מרבים מהתאים המוסתרים, איטום נקודות ההרס, ובחלק מהמקרים אף מחיקה מוחלטת של התכניות ההנדסיות המקוריות מהארכיונים הצבאיים, כדי למנוע מכל גורם עתידי לשחזר את מיקומן המדויק. עם זאת, לפי דיווחים תקשורתיים ופרסומים רשמיים חלקיים שהתפרסמו במהלך השנים, לא כל נקודות ההרס פורקו במלואן, וגורמים בצבא השווייצרי מודים כי חלק ממערך ההגנה על תשתיות מפתח, במתכונת מצומצמת ומעודכנת יותר, עדיין קיים גם היום, אם כי בהיקף קטן משמעותית מזה של תקופת המלחמה הקרה, ותחת סיווג ביטחוני מחמיר.

גם מערך המקלטים, בניגוד למטעני החבלה, לא פורק כלל, ונותר בתוקף חוקי מלא עד היום. ההיערכות הזו, שנראתה לרבים כמיושנת ולעיתים אף מגוחכת בעשורים השקטים יחסית שלאחר המלחמה הקרה, זכתה להתעניינות מחודשת ומפתיעה בעקבות המלחמה באוקראינה שפרצה ב-2022. דיווחים תקשורתיים שוויצריים תיארו עלייה חדה בביקוש הציבורי למידע על מיקום המקלטים הקרובים למקום המגורים, וגם דיון ציבורי מחודש בשאלה אם יש להשקיע מחדש בחיזוק דוקטרינת "המבצר הלאומי" במתכונת עדכנית, המותאמת לאיומים סייברניים ואסטרטגיים של המאה העשרים ואחת, ולא רק לפלישה קונבנציונלית קלאסית.

מומחים צבאיים שעסקו בבחינת הדוקטרינה מציינים שהמודל השווייצרי, על אף שהוא נראה קיצוני, נבע מהיגיון אסטרטגי ברור: מדינה קטנה ומוקפת שכנות גדולות בהרבה ממנה, שאינה חברה בברית צבאית כלשהי, נאלצת למצוא דרך אמינה להרתיע פלישה בלי להסתמך על עזרה חיצונית. במקום צבא מסיבי שיוכל לעמוד מול צבאות היבשת הגדולים, בחרה שווייץ במודל של הרתעה מבוססת עלות: להפוך את הכיבוש עצמו, ולא רק את ההגנה עליו, ליקר ומורכב מכדי להצדיק אותו. גישה דומה, גם אם בקנה מידה קטן בהרבה, אומצה גם על ידי מדינות אלפיניות אחרות כמו אוסטריה, שגם היא הכינה בעבר תוכניות דומות להרס תשתיות הרים במקרה פלישה, אך בהיקף מצומצם משמעותית מזה השווייצרי.

הסיפור של שווייץ המוקשה מבפנים חושף היבט פחות מוכר של הניטרליות השווייצרית: לא הימנעות פסיבית ממלחמה, אלא היערכות אקטיבית, מדוקדקת ויקרה, שנועדה להפוך כל ניסיון פלישה למחיר בלתי נסבל עבור התוקף. זוהי ניטרליות שנבנתה, במידה רבה, על גבי הנחה שקטה שהשלום עצמו תלוי בהיערכות מתמדת למלחמה שאולי לעולם לא תגיע, אך שאם תגיע, המדינה תהיה מוכנה לה בכל מחיר, כולל הרס תשתיותיה שלה במו ידיה.