הדיפלומט השווייצרי שהציל 62 אלף יהודים ונשכח

קונסול קטן במדינה ניטרלית

בקיץ 1942 הגיע לבודפשט דיפלומט שווייצרי בשם קרל לוץ, כדי לשמש כסגן הקונסול השווייצרי בהונגריה ולנהל את מחלקת האינטרסים הזרים בשגרירות. שווייץ, כמדינה ניטרלית, ייצגה באותם ימים את האינטרסים של מדינות רבות שניתקו יחסים דיפלומטיים זו עם זו בעקבות המלחמה, ובהן בריטניה וארצות הברית. זהו תפקיד טכני לכאורה, ביורוקרטי בעיקרו, שכלל הנפקת מסמכים, טיפול באזרחי אויב ופיקוח על נכסים. לוץ עצמו כבר צבר ניסיון דיפלומטי ניכר: הוא שירת קודם לכן בוושינגטון וביפו, ובתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל התוודע מקרוב לקהילה היהודית ולשאיפותיה הלאומיות. הרקע הזה, כפי שיתברר בהמשך, לא היה מקרי.

הונגריה, בניגוד לחלקים אחרים ממזרח אירופה הכבושה, שמרה עד 1944 על מידה של עצמאות. אמנם היא הייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, אבל הממשל ההונגרי בראשות מיקלוש הורתי נמנע מגירוש שיטתי של יהודי הונגריה, כ-800 אלף בני אדם, שרובם המשיכו לחיות בבתיהם תחת הגבלות הולכות ומחמירות. המצב הזה השתנה בבת אחת ב-19 במרץ 1944, כאשר גרמניה, שחששה שהונגריה עומדת לפרוש מהמלחמה, פלשה לבעלת בריתה לשעבר וכפתה עליה ממשל משתף פעולה. תוך שבועות ספורים החל אדולף אייכמן, שהגיע במיוחד לבודפשט כדי לפקח על המבצע, בארגון גירוש המוני של יהודי השדה ההונגרי למחנות ההשמדה. בקצב מסחרר של כמה מאות אלפי אנשים בתוך פחות מחודשיים, הפכה הונגריה לזירת ההשמדה המהירה והיעילה ביותר בכל תולדות השואה.

קרל לוץ נמצא, כמעט במקרה, בעמדה שאפשרה לו לפעול. עוד לפני הפלישה הגרמנית, ב-1942, הוא כבר טיפל בבקשה של הסוכנות היהודית להנפיק תעודות הגנה ל-8,000 יהודים שהחזיקו אשרות עלייה לארץ ישראל אך לא הצליחו לממש אותן בשל סגירת הגבולות. הוא פנה לשלטונות ההונגריים בבקשה להכיר במסמכים הללו כ"תעודות חסות" שוויצריות, המקנות להם הגנה דיפלומטית זמנית. השלטונות ההונגריים, שרצו להימנע מעימות ישיר עם מדינה ניטרלית, הסכימו.

הפרשנות שהצילה עשרות אלפים

כשהחלו הגירושים ב-1944, לוץ הבין שהמכסה של 8,000 היא כלי הצלה זעום ביחס לגודל האסון המתרחש. הוא נקט אז בצעד שהפך לימים לאגדה בתולדות ההצלה: הוא פירש את המכסה לא כמתייחסת ל-8,000 בני אדם, אלא ל-8,000 משפחות. הפרשנות הזאת, שאין לה עיגון פורמלי ברור, אפשרה לו להנפיק עשרות אלפי תעודות חסות נוספות, כשכל תעודה כוללת למעשה בני משפחה רבים. במקביל, הוא פעל להקמת מערך של כ-76 בתים ברחבי בודפשט, שהוכרזו כשטח מוגן בחסות דיפלומטית שווייצרית, ולמעשה תפקדו כמובלעות אקסטריטוריאליות בתוך העיר. הבניין המרכזי שבו פעל לוץ, ברחוב ורשד, נודע בשם "הבית הזכוכית" (Üvegház), על שם עסק לזכוכית שפעל שם קודם לכן, והפך למקלט לאלפי אנשים.

לוץ לא פעל לבדו, ושיתף פעולה עם דיפלומטים נוספים שהגיעו לבודפשט באותה תקופה, ובהם הדיפלומט השוודי הידוע יותר ראול ולנברג, שאימץ שיטות דומות של הנפקת תעודות חסות תחת דגל שוודיה. אבל בעוד ולנברג זכור בעולם כסמל ההצלה הדיפלומטית מהשואה, שמו של לוץ נותר עלום יחסית לרוב הציבור, על אף שההערכות המחקריות מצביעות על כך שהוא ואנשיו סייעו בהצלתם של כ-62,000 יהודים, מספר גבוה משמעותית מזה המיוחס לוולנברג. ההיסטוריונים מציינים כי לוץ פעל בשיטתיות רבה ולאורך תקופה ארוכה יותר, מ-1942 ועד לשחרור בודפשט בפברואר 1945, בעוד ולנברג הגיע לעיר רק ביולי 1944 ונעלם בידי הכוחות הסובייטים זמן קצר לאחר השחרור.

הפעילות של לוץ לא הייתה חפה מסיכון אישי. ב-1944, בעימות ישיר עם חיילי צלב החץ ההונגרי, ארגון הפשיסטי שהשתלט על השלטון בסתיו אותה שנה, הוא כמעט נורה למוות כאשר ניסה למנוע פלישה לבית המוגן. אשתו, גרטרוד לוץ, וגם עוזרים יהודים שעבדו לצידו, השתתפו באופן פעיל בייצור התעודות ובהברחת אנשים לבתים המוגנים, לעיתים תחת אש ובניגוד ישיר להוראות השלטון.

נזיפה במקום הוקרה

הפרדוקס המר בסיפורו של קרל לוץ מתחיל דווקא אחרי המלחמה. במקום לקבל הוקרה על מעשיו, לוץ נקרא לדין משמעתי בידי משרד החוץ השווייצרי. הטענה נגדו הייתה שהוא חרג מסמכותו הדיפלומטית: הוא הנפיק מסמכים בהיקף שחרג משמעותית מהמכסה שהוסכמה עם השלטונות ההונגריים, ופעל באופן עצמאי ובניגוד להנחיות שמרניות יותר שקיבל מהמטה בברן. שווייץ, שביקשה לשמר את מעמדה כמדינה ניטרלית ולהימנע מכל חשש להתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה זרה, ראתה בפעולותיו של לוץ סיכון דיפלומטי ולא מעשה גבורה.

לוץ הורחק בפועל מהשירות הדיפלומטי הפעיל לאחר המלחמה, ונאלץ להיאבק במשך שנים על שיקום שמו הטוב מול הממשל השווייצרי. רק בשנות השבעים, זמן קצר לפני מותו ב-1975, החלה שווייץ להכיר בהדרגה בתרומתו. יד ושם העניק לו את התואר חסיד אומות העולם עוד ב-1965, אבל ההכרה הרשמית בביתו שלו הגיעה באיחור ניכר, ורק ב-1991 (ה-2 באוקטובר) פרסמה הממשלה השוויצרית הודעה רשמית שהכירה בפעילותו כמעשה שהיה לכבודה של המדינה. עיר ציריך, עירו של לוץ, הקימה לימים אנדרטה לזכרו, וגם בבודפשט לבית הזכוכית עצמו נקבע שלט הנצחה.

מה שהופך את הסיפור למרתק במיוחד הוא הפער בין קנה המידה של ההצלה לבין מידת ההכרה הציבורית. בעוד שמות כמו אוסקר שינדלר וראול ולנברג הפכו מוכרים ברחבי העולם, גם באמצעות סרטים, ספרים ומוזיאונים, קרל לוץ נותר, עד היום, דמות שרוב הציבור מחוץ להונגריה ולשווייץ כלל אינו מכיר. חוקרי שואה מציעים כמה הסברים לכך: לוץ לא נעלם בנסיבות דרמטיות כמו ולנברג, ולכן סיפורו חסר את מרכיב המסתורין שמזין עניין ציבורי מתמשך; הוא גם לא הפך למושא לתביעה משפטית או פוליטית שהייתה עשויה למשוך תשומת לב, בניגוד לפרשות אחרות מאותה תקופה. ואולי בעיקר, שווייץ עצמה, שהתמודדה בעשורים שאחרי המלחמה עם ביקורת קשה על יחסה לפליטים יהודים ועל שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם גרמניה הנאצית, לא מיהרה לחגוג גיבור שפעולותיו הדגישו בעקיפין עד כמה השמרנות הרשמית של המדינה עמדה בדרכם של מעשי הצלה.

קרל לוץ נפטר בציריך ב-1975, כשמונים שנה בקירוב לאחר לידתו, מבלי לזכות בחייו להכרה שהמדינה שהוא שירת מצאה לנכון להעניק לו רק לאחר מותו. סיפורו מהדהד כיום כתזכורת לכך שגבורה אנושית וזהירות ממסדית אינן תמיד הולכות יחד, ולעיתים מי שמציל הכי הרבה אנשים הוא בדיוק מי שממסדו מעדיף לשכוח.