שני נשיאים יהודים במדינה אחת
יש מדינות שבהן קהילה יהודית גדולה ומשגשגת אף פעם לא מגיעה לפסגת השלטון, ויש מדינה קטנה אחת, בגודלה של ישראל בערך, שבה קרה הדבר פעמיים. פנמה, אותה רצועת יבשה מרהיבה המחברת בין צפון אמריקה לדרומה, הייתה זירה לסיפור נדיר: שני נשיאים ממוצא יהודי, בני אותה משפחה מורחבת, כיהנו בראשה במרחק של כשמונה עשרה שנה זה מזה. הסיפור הזה, שרובו נשכח מחוץ לגבולות פנמה עצמה, שופך אור על אחת הקהילות היהודיות המעניינות והמשפיעות ביותר באמריקה הלטינית.
המשפחה שהגיעה מהקאריביים
שורשי הסיפור נטועים במאה התשע עשרה, כאשר משפחות יהודיות ספרדיות, רבות מהן ממוצא הולנדי וממוצא האי קורסאו, החלו להתיישב באזור תעלת פנמה. השם דלוואייה עצמו הוא שם ספרדי יהודי ותיק, וענפי המשפחה התערבבו עם שמות משפחה יהודיים נוספים כמו כהן, לוי ומדורו, שילוב שמעיד היטב על המוצא הספרדי-הולנדי המשותף. בני המשפחה לא הסתפקו בעולם העסקים בלבד, אף שגם שם הצליחו מאוד, אלא נכנסו בהתמדה לחיים הציבוריים והפוליטיים של המדינה הצעירה, שהשיגה עצמאות מקולומביה רק בשנת 1903.
הקהילה היהודית של פנמה, שמעולם לא מנתה יותר מכמה אלפי נפשות, התרכזה סביב בית הכנסת "כל שארית ישראל" בעיר פנמה, מוסד קהילתי שהפך במשך הדורות לא רק למרכז דתי אלא גם למעין "אולם התכנסות" בלתי רשמי של האליטה הכלכלית והפוליטית היהודית של המדינה. דווקא הקהילה הקטנה הזאת, המאוחדת מאוד ומקורבת מבחינה משפחתית, הצליחה לייצר קשרים חברתיים וכלכליים עמוקים שהקנו לחבריה נגישות בלתי רגילה למוקדי הכוח.
מקס דלוואייה: שמונה ימים היסטוריים
הדמות הראשונה בסיפור היא מקס דלוואייה לוי-מדורו, יליד 1911, איש עסקים ופוליטיקאי שכיהן שנים רבות כסגן נשיא פנמה. באפריל 1967, כאשר הנשיא מרקו רוברלס יצא לאורוגוואי לפגישה עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון בנושא חוזי תעלת פנמה, מקס דלוואייה, כסגן הנשיא המכהן, נכנס לתפקיד נשיא בפועל. הכהונה שלו נמשכה שבוע ימים בלבד, מהשמיני עד החמישה עשר באפריל אותה שנה, אך היא הספיקה כדי להפוך אותו לכותרות בעיתונות היהודית העולמית.
הסוכנות היהודית הטלגרפית (JTA) דיווחה באותם ימים על יהודי שהושבע כנשיא פנמה לתקופה של כחמישה עשר יום, ומקס דלוואייה עצמו, לפי המסופר, ציין בהומור שבאותה תקופה היו בעולם רק שני נשיאים יהודים: נשיא מדינת ישראל, והוא עצמו. האמירה, גם אם נאמרה בחיוך, שיקפה משהו עמוק: עבור יהודי פנמה, וגם עבור יהודים ברחבי העולם שעקבו אחרי הידיעה, מדובר היה ברגע של גאווה נדיר, הוכחה לכך שקהילה יהודית קטנטנה יכולה להגיע לפסגת השלטון גם מחוץ למדינת ישראל. מקס דלוואייה נפטר בשנת 1979, אך שמו נשאר חקוק כחלוץ.
אריק ארטורו דלוואייה: מהסגנות לנשיאות בעיצומה של סערה
שמונה עשרה שנה אחרי אותם ימים דרמטיים, אחיינו של מקס, אריק ארטורו דלוואייה כהן-הנריקז, יליד 1937, כבר עמד בעצמו במרכז הזירה הפוליטית הפנמית. שם המשפחה הכפול שלו, דלוואייה כהן-הנריקז, מספר בעצמו את סיפור המורשת היהודית הכפולה: משני ענפים יהודים שהתמזגו למשפחה אחת. אריק, כמו דודו לפניו, היה חבר פעיל בבית הכנסת "כל שארית ישראל", וקשריו לקהילה היהודית של פנמה נותרו הדוקים לאורך כל חייו הציבוריים.
אריק דלוואייה נבחר לתפקיד סגן הנשיא בבחירות השנויות במחלוקת של 1984, לצדו של הנשיא ניקולאס אררדיטו ברלטה. כאשר ברלטה נאלץ להתפטר בלחץ הצבא בשנת 1985, בעיקר בלחצו של האיש החזק דאז, גנרל מנואל נורייגה, אריק דלוואייה עלה לנשיאות ב-28 בספטמבר 1985. כך, כמו דודו, גם הוא לא הגיע לתפקיד בבחירות ישירות אלא דרך שרשרת אירועים פוליטיים סוערת, אולם בניגוד לכהונה בת השבוע של מקס, כהונתו של אריק נמשכה כשנתיים וחצי.
העימות עם נורייגה שהפיל נשיא
כהונתו של אריק דלוואייה תלויה הייתה כל העת בחסדי הגנרל נורייגה, ששלט בפועל על מנגנוני הכוח האמיתיים של פנמה מאחורי הקלעים. המתח בין השניים הגיע לשיאו בפברואר 1988, כאשר ארצות הברית האשימה את נורייגה רשמית בסחר בסמים. דלוואייה, במה שנחשב לרגע האמיץ ביותר בקריירה הפוליטית שלו, ניסה להדיח את נורייגה מתפקיד מפקד כוחות ההגנה הלאומיים של פנמה.
המהלך התהפך עליו במהירות. בעלי בריתו של נורייגה בבית המחוקקים הצביעו ב-22 בפברואר 1988 להדיח את דלוואייה עצמו ולמנות תחתיו את שר החינוך מנואל סוליס פלמה. דלוואייה סירב להכיר בהדחתו, טען כי הוא עדיין הנשיא החוקי של המדינה, ונאלץ להסתתר בעזרת גורמים אמריקאיים עד שיצא לגלות בארצות הברית. רק בשנת 1994, שנים לאחר הפלישה האמריקאית לפנמה שהדיחה את נורייגה סופית, זכה דלוואייה לחנינה מהנשיא גיירמו אנדארה. הוא נפטר בקליבלנד שבאוהיו באוקטובר 2015, ולפי המסופר, הלווייתו נערכה כטקס ממלכתי באותו בית הכנסת שבו התפלל דודו לפניו.
איך קהילה כה קטנה הפיקה שני נשיאים
השאלה המתבקשת היא כמובן איך זה קרה. קהילה יהודית שמעולם לא עברה את סף אלפי בודדים של נפשות, במדינה שמנתה בשנות הכהונה של דלוואייה כמיליון ומחצית תושבים בלבד, הצליחה להעמיד לא נשיא יהודי אחד, אלא שני נשיאים משתי דורות שונים של אותה משפחה. ההסבר טמון בכמה גורמים שהתחברו יחד. ראשית, פנמה, בזכות מיקומה כצומת מסחרי עולמי סביב התעלה, פיתחה מבנה כלכלי פתוח יחסית שבו מהגרים יהודים, בעיקר ממוצא ספרדי-הולנדי מהקאריביים, יכלו לבנות הון ומעמד חברתי בלי המכשולים שהיו קיימים בחלקים אחרים של אמריקה הלטינית.
שנית, מדובר באליטה מצומצמת מאוד, שבה משפחות יהודיות אחדות התחתנו זו עם זו לאורך דורות, וכך נבנתה רשת קשרים משפחתיים וכלכליים חזקה שהעניקה גישה טבעית לזירת הפוליטיקה הפנמית, בעיקר דרך תפקידי סגנות נשיאותית ותפקידים כלכליים בכירים. שלישית, פנמה מעולם לא ידעה אנטישמיות מוסדית משמעותית באופן שאפיין חלק ממדינות אמריקה הלטינית האחרות באותן שנים, מה שאפשר לבני משפחות יהודיות להתקדם בזירה הציבורית מבלי שמוצאם הדתי ייחשב מכשול פוליטי של ממש.
יש לציין גם כי בשני המקרים, הדרך לנשיאות עברה לא דרך בחירה ישירה לתפקיד הבכיר ביותר, אלא דרך כהונה קודמת בתפקיד סגן הנשיא, ומשם עלייה לתפקיד העליון בעקבות משבר פוליטי. זהו דפוס שחוזר על עצמו בהיסטוריה הפוליטית הפנמית הסוערת של המאה העשרים, ושתי המשפחות הדלוואייה ידעו לנצל אותו.
מורשת שממשיכה להדהד
כיום, הקהילה היהודית בפנמה נחשבת לאחת הפעילות והמשגשגות ביותר באמריקה הלטינית, עם מספר בתי כנסת, מוסדות חינוך יהודיים, ומעורבות עסקית ניכרת בכלכלת המדינה. הסיפור של מקס ואריק דלוואייה נשמר בזיכרון הקהילתי כסמל לכך שגם קהילה זעירה, כאשר היא מלוכדת, יזמית ומשולבת היטב בחברה הכללית, יכולה להשפיע הרבה מעבר לגודלה המספרי. למי שמתעניין בפנמה מעבר לסיפור ההיסטורי הזה, בין אם מבחינה עסקית, תיירותית או קהילתית, ניתן למצוא מידע מקיף על המדינה ועל הקהילה היהודית הפועלת בה בהמדריך המקיף לפנמה.
שני הנשיאים מעולם לא הסתירו את זהותם היהודית, ולהפך: שניהם המשיכו להיות מזוהים עם בית הכנסת המשפחתי ועם הקהילה שגידלה אותם, גם בשיא הקריירה הפוליטית שלהם. במובן הזה, פנמה מציעה דוגמה נדירה ומרתקת לכך שיהדות ופוליטיקה ממלכתית בכירה יכולות להתקיים זו לצד זו בהרמוניה, גם הרחק מאוד ממדינת ישראל, וגם בתקופות שבהן הדבר לא היה מובן מאליו כלל באזורים רבים אחרים בעולם.
