רעידת האדמה ששינתה את הפילוסופיה האירופית

ב-1 בנובמבר 1755, יום כל הקדושים, כשכנסיות ליסבון היו מלאות מתפללים, רעדה האדמה בעוצמה אדירה. תוך דקות ספורות קרסו מבנים ברחבי העיר, ואיתם קרס גם משהו עמוק הרבה יותר: האמון האירופי בסדר עולם רציונלי וטוב מטבעו. רעידת האדמה בליסבון לא הייתה רק אסון טבע היסטורי. היא הפכה לנקודת מפנה בהיסטוריה של הרעיונות, לרגע שבו הפילוסופיה נאלצה להתמודד עם שאלה שהעסיקה הוגים במשך דורות: איך אלוהים טוב מרשה לסבל כה נורא להתרחש בעולם.

הרגע שבו העולם רעד

העוצמה המשוערת של הרעידה נעה בין 8.5 ל-9 בסולם ריכטר, אחת הרעידות החזקות ביותר שתועדו אי פעם באירופה. מרכזה היה באוקיינוס האטלנטי, מרחק מה מחופי פורטוגל, אך עוצמתה הייתה כזו שהרעש הורגש רחוק מאוד מליסבון, ואף באיים הבריטיים ובצפון אפריקה. תושבי העיר שנמלטו מהמבנים הקורסים אל הנמל ואל גדות נהר הטאז'ו חשבו שמצאו מפלט. הם טעו באופן טרגי. כעשרים דקות בלבד לאחר הרעש הראשי, הגיע צונאמי עוצמתי שהציף את האזורים הנמוכים של העיר וסחף עמו אנשים, ספינות ומבנים. כאילו לא די בכך, שריפות ענק שפרצו מנרות ומתנורים שהתהפכו במהלך הרעידה התפשטו ברחבי מה שנותר מהעיר ובערו במשך ימים.

השילוב הקטלני של רעש, צונאמי ואש הפך את האסון לאחד ההרסניים ביותר בתולדות אירופה. ההערכות למספר ההרוגים משתנות מאוד בין המקורות ההיסטוריים, ונעות בין כעשרת אלפים לכמאה אלף בני אדם, כאשר רוב ההיסטוריונים מסכימים כיום על טווח שבין כשלושים לשישים אלף קורבנות בליסבון ובסביבתה. חלקים נרחבים מהעיר, כולל ארמונות, כנסיות וספריות עתיקות, נמחקו כליל. מבחינת בני התקופה, לא היה זה אירוע מקומי בלבד, אלא רעש שהדהד בכל היבשת.

מדוע דווקא ליסבון זעזעה את הפילוסופיה

אירופה של אמצע המאה השמונה עשרה חיה בצל הגותו של הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ, שטען כי העולם שבו אנו חיים הוא הטוב ביותר מבין כל העולמות האפשריים. לפי תפיסה זו, שנקראה אופטימיזם תיאולוגי, כל רע לכאורה בעולם משרת בסופו של דבר תכלית טובה יותר, גם אם בני האדם אינם מסוגלים להבין זאת. גישה זו נועדה לפתור בעיה עתיקה בפילוסופיה של הדת, הידועה בשם תיאודיציה, שעניינה ניסיון להסביר כיצד אל טוב, כל יכול ויודע כל, מאפשר קיומו של רוע וסבל בעולם.

רעידת האדמה בליסבון הפכה למקרה מבחן אכזרי לתפיסה הזו. העיר נחרבה בדיוק ביום שבו הכנסיות היו מלאות מאמינים, בעוד בתי בושת ומוסדות מפוקפקים אחרים, כך נטען אז, נותרו על תלם. הפער הבוטה בין אמונה תמימה לבין תוצאה אכזרית כל כך עורר בקרב הוגים רבים שאלה בוערת: איזה עולם טוב ביותר הוא זה, שבו עשרות אלפי בני אדם חפים מפשע נספים בין רגע.

וולטר יוצא למלחמה נגד האופטימיזם

הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטר היה אולי המבקר החריף ביותר של האופטימיזם הלייבניצי בעקבות האסון. זמן קצר לאחר הרעידה כתב וולטר את "פואמה על אסון ליסבון", שירה נוקבת שבה תקף בחריפות את הרעיון שכל מה שקורה בעולם הוא לטובה. הוא שאל בציניות איך ניתן לטעון שהסבל הנורא של תושבי ליסבון משרת תכלית עליונה כלשהי, ותהה אם פילוסופים המנחמים את עצמם ברעיונות מופשטים על סדר קוסמי היו אומרים את הדברים האלה לאב שאיבד את ילדיו מתחת להריסות.

אך היצירה שבה נחקק ביקורתו של וולטר בתודעה התרבותית לדורות היא ללא ספק "קנדיד", הנובלה הסאטירית שפרסם ב-1759. בספר מככב דוקטור פנגלוס, דמות המייצגת פרודיה גלויה על לייבניץ, החוזר שוב ושוב על הטענה שאנו חיים בעולם הטוב ביותר האפשרי, גם כאשר הוא והגיבור קנדיד עוברים סדרה בלתי פוסקת של אסונות, כולל רעידת אדמה המתרחשת בליסבון עצמה בעלילת הספר. באמצעות הומור שחור ואירוניה חדה, וולטר חושף את האבסורד שבניסיון ליישב פילוסופיה אופטימית עם מציאות אכזרית, והיצירה הפכה לאחד הטקסטים המכוננים של תקופת ההשכלה.

רוסו משיב מלחמה, והוויכוח שהוליד את הפילוסופיה המודרנית

לא כל ההוגים בני התקופה הסכימו עם וולטר. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו כתב לו מכתב תגובה מפורסם, שבו טען כי לא הטבע הוא האשם באסון, אלא בחירותיו של האדם. רוסו הצביע על כך שהאנשים שנפגעו כה קשה היו אלה שבחרו להתגורר בבתים גבוהים וצפופים בעיר גדולה, ולו חיו בפיזור רב יותר ובמבנים פשוטים יותר, הנזק היה קטן בהרבה. עבור רוסו, האסון לא סתר את הטבע הטוב של העולם, אלא חשף את המחיר של הציוויליזציה והריחוק מהטבע. הוויכוח הזה בין וולטר לרוסו לא נותר עניין פרטי בין שני אנשים, אלא הפך לאחד הדיונים הפילוסופיים המרכזיים של המאה השמונה עשרה, ושיקף שני כיוונים שונים לחלוטין במחשבה האירופית שנבעו מאותו אירוע עצמו.

מעבר לפולמוס הספציפי, רעידת האדמה בליסבון האיצה תהליך רחב יותר של מעבר מהסברים תיאולוגיים לתופעות טבע להסברים מדעיים ורציונליים. הוגים והוגי דעות באירופה החלו לחקור רעידות אדמה כתופעה גיאולוגית טבעית, ולא כעונש אלוהי או כמסר מוסרי. תהליך זה תרם באופן ישיר להתפתחות מדעי כדור הארץ המודרניים, ובמובן רחב יותר, לביסוס הגישה שלפיה יש להסביר תופעות טבע באמצעות תצפית, סיבתיות ומחקר, ולא באמצעות דוקטרינה דתית בלבד. במילים אחרות, האסון תרם לא רק לביקורת פילוסופית על האופטימיזם, אלא גם לדחיפה משמעותית לעבר החשיבה המדעית של העת החדשה.

סבסטיאו דה קרוואליו אה מלו: התגובה המעשית שהקדימה את זמנה

בעוד הפילוסופים באירופה התווכחו על משמעות האסון, בליסבון עצמה נדרשה תגובה מיידית ומעשית. האיש שעמד בראש המאמץ הזה היה סבסטיאו ז'וזה דה קרוואליו אה מלו, שנודע מאוחר יותר בתואר מרקיז דה פומבל, ושכיהן כשר בכיר בממשלת המלך ז'וזה הראשון. כאשר נשאל המלך מה יש לעשות נוכח ההרס הנורא, יוחסה לפומבל התשובה הנחרצת: לקבור את המתים ולטפל בחיים. גישה זו, פרגמטית וממוקדת עתיד, אפיינה את כל האופן שבו טיפל באסון.

פומבל פעל במהירות ובנחישות שלא היו מוכרות עד אז בניהול אסונות. הוא הורה על קבורת גופות בים כדי למנוע התפשטות מגפות, גייס את הצבא לשמירה על הסדר ומניעת ביזה, ואף נקט צעדים לייצוב מחירי מזון ומוצרים בסיסיים כדי למנוע ניצול המצוקה. אך אולי המהלך המרשים ביותר שלו היה תוכנית השיקום עצמה. הוא הזמין תוכניות עירוניות חדשות, וממרכז ליסבון ההרוס תכנן רשת רחובות ישרה ומסודרת, עם מבנים שתוכננו לעמוד בפני רעידות אדמה עתידיות, כולל מבנה עץ פנימי גמיש שנועד לספוג רעידות, ידוע כיום בשם פומבלינו. בכך הפך פומבל את ליסבון לאחת הערים המתוכננות המוקדמות ביותר בעולם המודרני מבחינת עמידות בפני אסונות טבע, ומורשתו נחשבת עד היום לדוגמה מוקדמת ומרשימה של תכנון עירוני מבוסס סיכונים.

ההד שנמשך עד ימינו

מעבר לתחום הפילוסופיה, רעידת האדמה בליסבון נחשבת כיום גם לנקודת ציון חשובה בהיסטוריה של ניהול אסונות. הגישה המשולבת של פומבל, שכללה תיעוד שיטתי של הנזק, תכנון מחדש מבוסס עדויות, ורגולציה של בנייה עתידית, מהדהדת עד היום בעקרונות המנחים ערים ומדינות בהתמודדות עם אסונות טבע. חוקרים בני זמננו רואים ברעידת האדמה של 1755 אחד המקרים המוקדמים שבהם רשות ציבורית הגיבה לאסון לא רק באמצעים דתיים או סמליים, אלא באמצעות מדיניות מעשית ומתועדת, המבוססת על לקחים שנועדו למנוע חזרה על האסון.

קוראים המעוניינים להעמיק בהיסטוריה ובתרבות של פורטוגל, המדינה שממנה יצא הזעזע הפילוסופי הזה לדרכו, יכולים למצוא מידע מקיף באתר פורטוגל, המרכז נתונים ותובנות על המדינה עבור קוראים ישראלים.

למעלה משתי מאות וחמישים שנה לאחר מכן, רעידת האדמה בליסבון ממשיכה לככב כדוגמה קלאסית בקורסי פילוסופיה, תיאולוגיה וגם ניהול אסונות. היא מלמדת אותנו שרגע היסטורי אחד, גם אם הוא נמשך רק דקות ספורות, יכול לשנות את מהלך המחשבה האנושית לדורות. האסון חשף את גבולות הנחמה הפילוסופית מול סבל אנושי בלתי נתפס, אך גם הוכיח שמתוך חורבן יכולה לצמוח תפיסה חדשה, רציונלית ומעשית יותר, של האופן שבו חברה מתמודדת עם כוחות הטבע. ליסבון, שנבנתה מחדש כעיר מודרנית ומתוכננת, נותרה עד היום עדות חיה לכך שגם הרס טוטלי יכול להוליד חשיבה, תכנון ותקווה מחודשת.