מלחמה בת מאה שנה שאיש לא נלחם בה?

יש סיפורים היסטוריים שנשמעים טוב מכדי להיות אמיתיים, ובכל זאת מתגלים כמדויקים להפליא, ולצידם עוד עובדה קטנה ומביכה שמערערת את כל הקסם. הסיפור על "המלחמה בת מאה השנה שאיש לא נלחם בה" הוא בדיוק כזה. הגרסה הרווחת ברשת מספרת שמדינה קטנה בהרי הבלקן נותרה, בשל תקלה בירוקרטית משעשעת, במצב מלחמה רשמי עם מעצמה זרה במשך יותר ממאה שנה, בלי ירייה אחת, בלי חייל אחד בשטח, ובלי שאיש בכלל שם לב. הבעיה היחידה היא שהיריבה במלחמה הזאת איננה גרמניה כפי שנוהגים לספר, אלא יפן. וגם כאן, כפי שנראה, המציאות ההיסטורית מורכבת יותר מהאנקדוטה הקליטה.

גיבורת הסיפור היא מונטנגרו, הממלכה הקטנה שישבה על צוקי האדריאטית והתפארה בעם לוחמים שגאוותו לא נפלה בגודלה משטחה הזעיר. כדי להבין איך נקלעה מונטנגרו למלחמה מוזרה עם יפן הרחוקה, צריך לחזור לתחילת המאה העשרים, לימים שבהם רוסיה הצארית נחשבה לפטרונית הטבעית של כל העמים הסלאביים והאורתודוקסים בבלקן.

מלחמה של סולידריות, לא של אינטרסים

בשנת 1904 פרצה מלחמת רוסיה-יפן, עימות אימפריאלי על השליטה במנצ'וריה ובקוריאה, שבו יפן העולה תקפה את הצי הרוסי בפורט ארתור והפתיעה את העולם בסדרת ניצחונות. עבור מונטנגרו, מדינה זעירה שאוכלוסייתה כולה מנתה פחות מאדם אחד ממאה מאוכלוסיית רוסיה, לא היה לעימות הזה שום היגיון אסטרטגי או כלכלי. ובכל זאת, המלך ניקולה הראשון, ששלט במונטנגרו ביד רמה וטיפח יחסים הדוקים עם חצר הצאר, בחר להצטרף למלחמה לצידה של רוסיה. לא מתוך אינטרס טריטוריאלי כלשהו, אלא כמחווה של סולידריות סלאבית ואורתודוקסית, מעין הבעת תמיכה סמלית ב"אמא רוסיה" בשעת מבחן.

מונטנגרו לא שלחה צבא סדיר למזרח הרחוק, וממילא לא היה לה כל אמצעי לעשות זאת. מה שכן קרה הוא שמתנדבים מונטנגרים בודדים, שחלקם כבר שירתו בצבא הרוסי או התגוררו ברוסיה, נלחמו בשורות הצבא הצארי במנצ'וריה. ההצהרה הרשמית על מצב מלחמה עם יפן, לעומת זאת, נותרה בעיקרה מחווה פוליטית, סוג של כרטיס ביקור דיפלומטי שנועד לחזק את הקשר עם סנט פטרבורג. איש במונטנגרו לא ציפה שהצעד הזה יהפוך למורשת שתלווה את המדינה במשך יותר ממאה שנה.

השלום שנחתם בלי מונטנגרו

המלחמה בין רוסיה ליפן הסתיימה בשנת 1905 בחוזה פורטסמות', שנחתם בתיווכו של הנשיא האמריקאי תיאודור רוזוולט, ואף הקנה לו פרס נובל לשלום. אלא שהחוזה הזה נחתם רק בין שתי המעצמות הלוחמות עצמן, רוסיה ויפן. מונטנגרו, שנטלה חלק סמלי בלבד בעימות ולא נחשבה שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית, פשוט לא הוזמנה לשולחן המשא ומתן ולא נכללה בהסכם. מבחינה משפטית טהורה, המשמעות הייתה שמצב המלחמה הפורמלי בין מונטנגרו ליפן נותר תלוי ועומד, בלי שאיש טרח לטפל בו.

בשלב הזה זה עדיין לא היה סיפור דרמטי. מדינות רבות הכריזו מלחמות סמליות ושכחו לסיים אותן רשמית, וכל עוד מונטנגרו המשיכה להתקיים כמדינה ריבונית עם שירות חוץ פעיל, ניתן היה לתקן את התקלה בכל רגע נתון בהודעה דיפלומטית פשוטה. הבעיה האמיתית התחילה כעבור עשור וחצי, כשמונטנגרו איבדה את הדבר החשוב ביותר שיש למדינה: את עצמאותה.

מלחמת העולם הראשונה ואובדן העצמאות

מונטנגרו נכנסה למלחמת העולם הראשונה ב-1914 לצידה של סרביה ובעלות הברית, מתוך אותה נאמנות סלאוית ותיקה. הצבא המונטנגרי הקטן נלחם באומץ נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, אך בינואר 1916 נכבשה המדינה כולה בידי הכוחות האוסטרו-הונגריים, והמלך ניקולה נאלץ לברוח לגלות באיטליה ולאחר מכן לצרפת. ממשלתו הגולה המשיכה להתקיים באופן פורמלי עד תום המלחמה, אך בפועל שליטתה בשטח הייתה אפסית.

עם תבוסת הכוחות המרכזיים בסתיו 1918 שוחררה מונטנגרו, אך גורלה כבר נחרץ מאחורי הקלעים. באחד הרגעים הדרמטיים והשנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה המונטנגרית, כינסה סרביה בנובמבר 1918 את מה שכונה "אספת פודגוריצה", גוף שהוכרז כנציג העם המונטנגרי אך פעל תחת פיקוח וחסות סרבית צמודים, בלי נוכחות של נציגי האופוזיציה ובעוד המלך ניקולה עדיין בגלות. האספה הכריעה על הדחתו המיידית של המלך ועל איחוד מונטנגרו עם ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים החדשה, שממנה תיוולד מאוחר יותר יוגוסלביה. התומכים בעצמאות המונטנגרית, שכונו "הירוקים", ניסו למרוד בהחלטה בכוח הנשק, אך דוכאו. כך, בתוך חודשים ספורים, מונטנגרו שחדלה כמעט אלף שנה כישות פוליטית עצמאית או למחצה, נמחקה ממפת המדינות הריבוניות ונבלעה בתוך שכנתה הגדולה.

איך המלחמה נשכחה מאחורי הפרוזדור הדיפלומטי

וכאן נסגר המעגל האבסורדי. מונטנגרו שהכריזה מלחמה על יפן ב-1904 חדלה להתקיים כמדינה עצמאית עם משרד חוץ משלה כבר ב-1918. כל ענייני החוץ שלה, כולל אותה הצהרת מלחמה שכוחה למחצה, עברו תחת מטריית הממלכה היוגוסלבית החדשה. יוגוסלביה עצמה, מצידה, ניהלה יחסים משלה עם יפן, ולא ראתה כל צורך "לרשת" רשמית מחלוקת ישנה שאף אחד כבר לא זכר את קיומה. התוצאה הייתה שאותו מצב מלחמה טכני, שנוצר כמחווה סמלית כלפי רוסיה הצארית שכבר לא הייתה קיימת, פשוט נשאר תקוע במגירה הדיפלומטית, בלי מדינה שתטרח לבטל אותו ובלי מדינה שתזכור שהוא שם מלכתחילה.

לאורך רוב המאה העשרים חיה מונטנגרו כרפובליקה בתוך יוגוסלביה הקומוניסטית, ומאוחר יותר כחלק ממה שנותר ממנה לצד סרביה, לאחר שהמלחמות הבלקניות של שנות התשעים פירקו את המדינה המשותפת לרסיסים. רק ב-2006, לאחר משאל עם שבו הצביעו אזרחי מונטנגרו ברוב דחוק לטובת פרישה מהאיחוד עם סרביה, שבה מונטנגרו והפכה שוב למדינה עצמאית וריבונית, בפעם הראשונה מזה כמעט תשעים שנה.

הפתרון הסמלי של 2006

עצמאותה המחודשת של מונטנגרו הצריכה כמובן בניית מערך יחסי חוץ מאפס, כולל הכרה הדדית עם מדינות ברחבי העולם. וכך, כאשר יפן פנתה להכיר במונטנגרו הריבונית, מישהו במשרד החוץ היפני שם לב לפרט ההיסטורי המוזר: מבחינה טכנית-משפטית, שתי המדינות עדיין נמצאות במצב מלחמה מאז 1904, שכן מעולם לא נחתם ביניהן הסכם שלום נפרד. ב-16 ביוני 2006 פתרה יפן את הסוגייה בבת אחת: לצד ההכרה הרשמית בעצמאות מונטנגרו ויצירת יחסים דיפלומטיים מלאים, הצהירה ממשלת יפן כי מצב האיבה ההיסטורי בין שתי המדינות מגיע רשמית לסיומו. כך, במחווה דיפלומטית קצרה שכמעט לא זכתה לתשומת לב בזמנה, הסתיימה "המלחמה" הארוכה ביותר בהיסטוריה המודרנית, כזו שנמשכה 102 שנים בלי קרב אחד, בלי חלל אחד, ובלי שאיש מלבד פקידים בארכיון היפני בכלל ידע שהיא עדיין מתנהלת.

הסיפור הפך מאז לפריט אהוב באתרי טריוויה וברשימות "עובדות מפתיעות על היסטוריה", לעיתים תוך בלבול עם גרמניה או עם מעצמות אחרות שהיו מעורבות במלחמת העולם הראשונה. חשוב להבהיר: הסיפור המתועד והמאומת נוגע ליפן, לא לגרמניה, והוא נובע ממלחמת רוסיה-יפן של 1904 ולא ממלחמת העולם הראשונה עצמה, אף שאובדן העצמאות של מונטנגרו בעקבות אותה מלחמה עולמית הוא בדיוק מה שאיפשר לתקלה הדיפלומטית להתמשך כל כך הרבה זמן.

מיתוס נאה, אך עד כמה משפטי?

עם זאת, ראוי לציין שהמחקר ההיסטורי העדכני מציב סימן שאלה מפוכח מעל כל הסיפור. מחקרים אקדמיים שבחנו את הנושא לעומק טוענים כי בפועל מעולם לא התקיים מצב משפטי מחייב של "מלחמה" בין מונטנגרו ליפן במשך אותן שנים, אלא שמדובר במיתוס נוח שנוצר בדיעבד, מסיבות פוליטיות ותקשורתיות, ולא במציאות משפטית בינלאומית מוצקת. ההצהרה המקורית מ-1904 הייתה מעורפלת מבחינה משפטית מלכתחילה, ורוב המשפטנים הבינלאומיים מסכימים כי דיני המלחמה הנוהגים אינם מכירים במצב שבו "מלחמה" נמשכת אוטומטית ולנצח רק בגלל היעדר טקס סיום רשמי, בלי כל פעולת איבה בפועל.

ולמרות זאת, יפן עצמה בחרה להתייחס לעניין ברצינות ולוודא שהמחווה הדיפלומטית של 2006 תכלול גם את "סיום המלחמה" באופן מפורש, בדיוק בגלל הכוח הסיפורי והתקשורתי שיש לאנקדוטה הזאת. ואולי בכך טמון הלקח האמיתי של הסיפור: לא בשאלה המשפטית היבשה של מתי בדיוק הסתיימה איבה שאיש לא לחם בה, אלא בתזכורת המהנה לכך שההיסטוריה הדיפלומטית מלאה בפינות נשכחות, במדינות קטנות שנבלעו בגדולות מהן, ובניירת שאיש לא טרח לסגור, עד שמישהו, כעבור מאה שנה ומעלה, פשוט נזכר בה.