שבתי צבי מת במונטנגרו

בקיץ 1666 עמד יהודי אחד, לבוש בגדי מלכות מדומים, מול הסולטאן העות'מאני מוחמד הרביעי בארמון אדירנה. הוא הוצא ממאסרו במבצר גליפולי לא כדי לקבל כתר, אלא כדי לבחור בין שני מסלולים בלבד: מוות בעינויים, או המרת דת מיידית לאסלאם. האיש שעמד שם היה שבתי צבי, יהודי יליד איזמיר שבתוך שנה הפך למשיח המוכרז והנערץ של רוב יהדות אירופה, אסיה ואפריקה הצפונית. הבחירה שביצע באותו יום, ומה שאירע לו אחר כך, הם אחד הפרקים הדרמטיים והמטרידים ביותר בתולדות העם היהודי, ומסתיימים במקום בלתי צפוי לחלוטין: עיר חוף קטנה במונטנגרו של ימינו.

מהיכן צמחה התנועה המשיחית

שבתי צבי נולד באיזמיר שבאימפריה העות'מאנית ככל הנראה בשנת 1626, למשפחת סוחרים יהודית אמידה. כבר בנעוריו התאפיין באישיות בלתי שגרתית: הוא שקד על לימוד קבלה, גילה נטייה למצבי רוח קיצוניים בין דיכאון עמוק לאופוריה, וביצע מעשים שנחשבו בעיני בני זמנו למוזרים ואף חוצי גבול, כמו הגיית שם האל המפורש בפרהסיה. חוקרים מאוחרים יותר, ובראשם גרשם שלום, שיערו כי מדובר היה במקרה של הפרעה ביפולארית, שהתפרשה בזמנו כסימן לייעוד אלוהי.

הקרקע לצמיחת תנועה משיחית הייתה פורייה במיוחד. פרעות ת"ח ות"ט שפקדו את יהודי אוקראינה ופולין בשנים 1648 עד 1649 הותירו קהילות שלמות בהלם, וברקע פעלה גם המיסטיקה הלוריאנית, ענף של הקבלה שהתפתח בצפת של המאה ה-16 והבטיח כי גאולת העולם קרובה. על רקע זה, ובזכות הכריזמה יוצאת הדופן של נתן העזתי, תלמיד ומקורב שהכריז על שבתי צבי כמשיח, פרצה בשנת 1665 תנועה משיחית שסחפה את רוב העולם היהודי. קהילות שלמות באיטליה, בהולנד, בפולין ובתימן מכרו את רכושן והתכוננו לעלייה לארץ ישראל, ובבתי כנסת רבים הוכנס שמו של שבתי צבי לתפילת שמונה עשרה.

המרה הכפויה לאסלאם

ההתלהבות ההמונית לא נעלמה מעיניי השלטון העות'מאני, שראה בתופעה איום פוליטי של ממש, בעיקר משום שההמונים שהתכנסו סביב שבתי צבי דיברו בגלוי על הפלת הסולטאן והקמת ממלכה יהודית. בפברואר 1666 נעצר שבתי צבי והובא לגליפולי, שם הוחזק בתנאים נוחים יחסית שאפשרו לתומכיו להמשיך ולבקר אותו, מה שרק חיזק את מעמדו כמשיח בעיני ההמונים.

ב-16 בספטמבר 1666 הובא שבתי צבי בפני הסולטאן מוחמד הרביעי. לפי המקורות ההיסטוריים, הוא הועמד בפני הברירה של המרת דת מיידית או הוצאה להורג, ולאחר דיון קצר בחר להמיר את דתו לאסלאם וקיבל את השם עזיז מחמד אפנדי. הוא אף קיבל מהסולטאן תואר של שוער חצר בכיר, משרה סמלית ברובה שנועדה להדגיש את אמונתו החדשה. המרה הכפויה זעזעה את העולם היהודי כולו וגרמה לרוב תומכיו לנטוש אותו בבושת פנים, אך קבוצה קטנה של חסידים נאמנים סירבה לוותר על האמונה בייעודו, וטענה כי מרתו הייתה שלב הכרחי וסמוי בתהליך הגאולה, שבו על המשיח לרדת אל תוככי הטומאה כדי לתקן אותה מבפנים.

הגלות לאולצין

בשנים שלאחר ההמרה חי שבתי צבי חיים כפולים ומבולבלים, ולעיתים חשודים בעיני השלטונות העות'מאניים עצמם. הוא המשיך לקיים באופן חשאי מנהגים יהודיים לצד קיום פומבי של המצוות האסלאמיות, ונחשד שוב ושוב בכפילות דתית ובניסיון לשמר סביבו חוג של מאמינים. בשנת 1673 הוגלה לאלבניה, ולאחר מכן, בשלב מסוים סביב 1673 עד 1676, הועבר לעיר אולצין (הידועה גם בשמה האיטלקי דולצ'יניו), עיר נמל קטנה על חוף הים האדריאטי שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית ונמצאת כיום בשטח מונטנגרו. הגלייתו לשם נועדה להרחיק אותו סופית ממרכזי הפעילות היהודיים התוססים ולנתק אותו מקהל מאמיניו.

אולצין הייתה בזמנו יישוב שולי ומרוחק, שנודע בין היתר כמקום מסתור לפיראטים ולסוחרי עבדים שפעלו לאורך חוף האדריאטי. עבור מי שעמד עד לפני שנים ספורות בראש תנועה משיחית שסחפה מיליוני נפשות, הייתה זו נפילה חדה וסמלית אל שולי ההיסטוריה. עם זאת, גם באולצין המשיכו להגיע אליו מעת לעת מאמינים ותיקים, ובהם בני משפחתו, שסירבו לנטוש את האמונה כי הוא עדיין ממלא תפקיד רוחני נסתר.

מותו וזיהוי מקום קבורתו

שבתי צבי מת באולצין ב-17 בספטמבר 1676, שחל בו ביום ביום הכיפורים, עובדה שמאמיניו ראו בה סימן נוסף לייעודו המיוחד ולא לסתם צירוף מקרים. הוא היה כבן חמישים במותו. מקום קבורתו המדויק אינו ידוע בוודאות מוחלטת, אך המסורת המקומית והמחקר ההיסטורי מצביעים על אזור בתוככי העיר העתיקה של אולצין, שבו ניצב כיום מבנה הנחשב למאוזוליאום שלו, והוא הפך עם השנים לאתר ביקור המוזכר במדריכי התיירות של העיר.

מותו לא סיים את התנועה שהוא יצר. חלק מהחסידים סירבו לקבל כי המשיח שלהם פשוט מת, וטענו שהוא "נעלם" באור מסתורי כדי לחזור בבוא העת. אחרים, ברוח הקבלית שאפיינה את התנועה מלכתחילה, פירשו את מותו כשלב נוסף בתהליך הגאולה, לא כסופה שלה.

הדונמה: הממשיכים בסתר

הפן המפתיע ביותר בהשפעתו המתמשכת של שבתי צבי הוא קבוצה שנקראת דונמה, מילה טורקית שפירושה "מומרים" או "חוזרים". מדובר בצאצאי כמה מאות משפחות יהודיות, בעיקר מסלוניקי, שהלכו בעקבות שבתי צבי והמירו את דתן לאסלאם בעצמן בשנים שלאחר המרתו, מתוך אמונה כי הן מחקות את צעדו של המשיח. בפועל משיכו בני הדונמה לקיים חיים כפולים לאורך דורות: כלפי חוץ התנהלו כמוסלמים לכל דבר, נישאו בתוך הקהילה שלהם בלבד, ושמרו בסתר על טקסים, מנהגים ואמונות שמקורם ביהדות ובתורתו המיסטית של שבתי צבי.

קהילת הדונמה התרכזה במשך מאות שנים בסלוניקי (כיום תסלוניקי שביוון), שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, והתפצלה עם הזמן לכמה זרמים פנימיים. עם קריסת האימפריה העות'מאנית והחלפת האוכלוסין הכפויה בין יוון לטורקיה בשנות ה-1920, נאלצו רוב בני הדונמה, שהוגדרו רשמית כמוסלמים, לעבור לטורקיה, שם התבוללו בהדרגה בתוך האוכלוסייה הכללית. עד היום ישנם בטורקיה, ובעיקר באיסטנבול, צאצאים המזוהים עם המורשת הזו, אף שרובם המכריע כבר אינם שומרים על מנהגים ייחודיים.

אולצין כיום

העיר שבה מת שבתי צבי לפני יותר משלוש מאות וחמשים שנה היא כיום אחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בחוף מונטנגרו, הידועה בחופי החול הארוכים שלה, בעיר העתיקה המוקפת חומות, ובאוכלוסייה שרובה מוסלמית ודוברת אלבנית, שוני בולט משאר חלקי המדינה. מעטים מבין מיליוני התיירים המבקרים כיום באולצין מדי קיץ יודעים כי בסמטאות העיר העתיקה שלה חי ומת אדם שבזמנו נחשב, בעיני מיליוני יהודים ברחבי העולם, למשיח שעתיד לגאול אותם.

סיפורו של שבתי צבי נותר עד היום אחד המקרים המרתקים ביותר להבנת הכוח שיש לתקווה משיחית קולקטיבית, ולתוצאות ההרסניות שעלולות להיגרם כאשר תקווה כזו מתנפצת. ההיסטוריון גרשם שלום, שהקדיש לנושא מחקר מקיף, ראה בתנועה השבתאית אחד האירועים המכוננים בתולדות היהדות המודרנית, כזה שהשפעותיו, דרך זרמים כמו הדונמה ותנועות אחרות שצמחו בעקבותיו, נמשכו הרחק מעבר למותו הבודד של המשיח לשעבר על חוף ים אדריאטי רחוק.