הזמר הבריטי הגדול שנולד בזנזיבר

שנים לפני שהמון באצטדיון וומבלי שר יחד איתו "We Are the Champions", היה ילד בשם פארוק בולסרה שגדל באי טרופי קטן מול חופי מזרח אפריקה, בין ריחות תבלינים, מסגדים, מקדשים הינדיים ובית אש זורואסטרי. פארוק, שנולד ב-5 בספטמבר 1946 באי זנזיבר, לא היה אז אלא ילד ממשפחה פרסית-הודית שקטה של פקידים קולוניאליים. איש לא יכול היה לשער שהוא יהפוך לפרדי מרקורי, אחד הזמרים המהפנטים ביותר שהכיר עולם המוזיקה, וסולן הלהקה קווין. הביוגרפיה שלו, מסתבר, מפתיעה לא פחות מהופעותיו על הבמה.

ילד זורואסטרי באי התבלינים

פארוק בולסרה נולד בבית החולים הממשלתי של זנזיבר להורים בשם בומי בולסרה וג'ר בולסרה, בני העדה הפרסית (Parsi), קהילה זורואסטרית שמוצאה בפרס העתיקה ואשר התיישבה במאות האחרונות בעיקר בהודו, בעיר בומביי (מומבאי) ובאזור גוג'ראט. בומי בולסרה עבד כפקיד בכיר במשרד המושבות הבריטי בזנזיבר, שהייתה אז פרוטקטורט בריטי הצמוד לחוף טנגניקה (מדינה שהתאחדה מאוחר יותר עם זנזיבר לכדי טנזניה של ימינו). הזורואסטריות, אחת הדתות המונותאיסטיות העתיקות בעולם, ליוותה את המשפחה מדורות רבים אחורה, והשפיעה גם על טקס ההלוויה של פרדי מרקורי עצמו, שנערך שנים רבות אחר כך לפי המסורת הפרסית.

כמו ילדים רבים ממשפחות פרסיות אמידות באזור, פארוק הצעיר נשלח בגיל שמונה ללמוד בפנימייה בהודו, בבית הספר סנט פיטר שבעיר פנצ'גני שליד פונה. הפנימייה, שפעלה לפי המודל הבריטי הקלאסי, הייתה מקום מקובל למדי לשליחת ילדי מהגרים אסייתים שהוריהם רצו להעניק להם השכלה מערבית איתנה, גם אם המשמעות הייתה פרידה ארוכה מהבית. שם, בין השאר, החל פארוק ללמוד פסנתר, גילה כישרון מוזיקלי בולט מגיל צעיר, השתתף במקהלה ובהרכבים בית ספריים, וגם קיבל את הכינוי "פרדי" מחבריו לכיתה, כינוי שדבק בו לכל חייו. הוא התבלט כבר אז כילד ביישן יחסית מחוץ לבמה, אך נמרץ ומלא אנרגיה כשעמד מולה.

רק בשנות נעוריו המאוחרות, בסביבות 1963, חזר פארוק להתגורר עם משפחתו בזנזיבר, שם למד בבית ספר בריטי מקומי. אותה תקופה קצרה באי הייתה, מבלי שידע זאת, הפרק האחרון בילדותו לפני שהעולם שהכיר יתהפך כליל. בני המשפחה חיו חיים נוחים יחסית, שמרו על מסורת דתית זורואסטרית בבית, אך גם התערו בחברה הרב-תרבותית והרב-לשונית של האי, שם דיברו סווהילית ברחוב, אנגלית בעבודה ובבית הספר, וגוג'ראטית בבית.

זנזיבר: צומת דרכים קוסמופוליטי

קשה להבין את סיפורו של פרדי מרקורי בלי להכיר את זנזיבר של אמצע המאה העשרים, אי קטן שהיה בזמנו אחד המקומות המגוונים ביותר באגן האוקיינוס ההודי. תושביו כללו ערבים מעומאן ששלטו באי במשך דורות ויצרו בו שושלת סולטאנים, אפריקאים ילידים מקבוצות אתניות שונות, קהילות הודיות גדולות של הינדים, מוסלמים שיעים ופרסים זורואסטרים, וכן אנשי מנהל בריטים ששלטו בפרוטקטורט מבלי לבטל רשמית את מעמד הסולטאן המקומי. הכלכלה נשענה במידה רבה על סחר תבלינים, ובראשם הציפורן, שהעניק לזנזיבר את הכינוי הידוע "אי התבלינים", ולצידו גם על סחר עבדים היסטורי מר שהותיר את חותמו על מבנה החברה במשך דורות רבים.

ברחובות האבן הצרים של העיר העתיקה, סטון טאון, התערבבו שווקים תוססים, מסגדים מרשימים, כנסייה קתולית וכנסייה אנגליקנית, בית תפילה הינדי, וגם בית אש זורואסטרי צנוע ששירת את הקהילה הפרסית המצומצמת אך המשפיעה. בתים בעלי דלתות עץ מגולפות בסגנון ערבי-הודי ייחודי, מרפסות עץ ופתחי אוורור מסורתיים יצרו נוף עירוני שלא דמה לאף מקום אחר באפריקה. זו הייתה חברה שבה שכנים ממוצא שונה חלקו לעיתים אותו רחוב, אותו שוק ואפילו אותה שפה משותפת, אך שמרו כל אחד על זהותו הדתית והתרבותית המובחנת.

משפחות פרסיות כמו משפחת בולסרה תפסו נישה מיוחדת בחברה הקולוניאלית הזו: לא ערבים, לא אפריקאים ילידים, ולא בריטים "טהורים", אלא קהילת מהגרים משכילה יחסית, שהגיעה בעיקר מגוג'ראט שבהודו ועבדה במנהל הציבורי, במסחר ובשירותים המקצועיים. מעמדם החברתי לא היה גבוה כמו זה של הבריטים השליטים, אך היה יציב ומכובד בהרבה מזה של רוב האוכלוסייה האפריקאית המקומית, מצב שיצר לימים מתח חברתי שהתפרץ באלימות. מי שמתעניין היום בהיסטוריה הססגונית הזו יכול לבקר בזנזיבר עצמה, כיום חלק ממדינת טנזניה, ולראות במו עיניו את סטון טאון המשומרת, המוכרזת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, כולל הבית שבו לפי המסורת המקומית נולד פרדי מרקורי, שהפך עם השנים לאתר עלייה לרגל לחובבי מוזיקה מכל העולם.

המהפכה שהפכה עולם על פיו

השקט היחסי של זנזיבר הקולוניאלית התנפץ ב-12 בינואר 1964, פחות מחודש לאחר שהאי קיבל עצמאות מבריטניה כממלכה חוקתית בשלטון הסולטאן ג'משיד בן עבדאללה. באותו יום פרצה מהפכה אלימה שהובלה בעיקר על ידי כוחות אפריקאים מקומיים, בהנהגתו של ג'ון אוקלו, נגד השלטון הערבי ההיסטורי באי ונגד הממשלה שזה עתה נבחרה. תוך ימים ספורים הופל הסולטאן ונמלט מהאי, ופרצו מהומות אלימות קשות שבמהלכן נהרגו אלפי בני אדם, בעיקר ממוצא ערבי ואסייתי, ורבים נוספים נפצעו, נאנסו או גורשו מבתיהם. המהפכה, שנחשבת לאחת האלימות ביותר בתהליכי דה-קולוניזציה באפריקה, הובילה תוך חודשים ספורים לאיחוד זנזיבר עם טנגניקה שבחוף היבשת, ומהאיחוד הזה נולדה באפריל 1964 המדינה המאוחדת שנקראת מאז טנזניה.

משפחת בולסרה, כמו קהילות אסייתיות רבות אחרות באי, הבינה במהירות שאין לה עתיד בטוח תחת השלטון החדש. תוך זמן קצר לאחר המהפכה, עוד בשנת 1964, ארזה המשפחה את מעט הרכוש שיכלה לקחת עמה ועלתה על אחת מספינות הפינוי שיצאו מזנזיבר, בדרכה לבריטניה, המעצמה הקולוניאלית לשעבר שבה החזיקו אזרחות בזכות מעמדם הקודם כנתיני האימפריה. פארוק בן ה-17 הגיע עם הוריו ואחותו הצעירה קשמירה לאנגליה כפליט למעשה, כשרוב רכושה של המשפחה, כולל ביתה בזנזיבר, נותר מאחור. המשפחה התיישבה תחילה אצל קרובי משפחה, ולאחר מכן בעיירה פלת'האם שבמערב לונדון, בבית קטן וצנוע שהיה רחוק שנות אור מהחיים שהכירו באי הטרופי.

מפליט צעיר לכוכב עולמי

המעבר החד מאי טרופי מוכר לפרברי לונדון האפורים לא היה קל. המשפחה הגיעה כמעט בלי כלום, נאלצה לבנות מחדש את חייה מאפס בגיל מאוחר יחסית עבור ההורים, ופארוק, שכבר באותה תקופה נטה להציג את עצמו בשם "פרדי", נאלץ להתמודד גם עם הזרות התרבותית וגם עם הגעגוע לבית שאבד. חרף הקשיים, הוא החל ללמוד עיצוב גרפי ואמנות במכללת איילינג שבמערב לונדון, שם פגש חברים שיהפכו בהמשך לשותפיו להרכב שהחל כלהקת "סמייל", ולימים שינה את שמו לקווין. בין השירים הראשונים שכתב לקבוצה עם חבריו, בעודו סטודנט צעיר ואלמוני, ניכר כבר הכישרון המלודי-דרמטי שיהפוך אותו בהמשך לאחד מהזמרים הבולטים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.

את שם המשפחה "בולסרה" המיר פרדי לימים בכינוי הבמה "מרקורי", שאותו ליווה לאורך כל הקריירה המסחררת שלו, מבלי שיסתיר לגמרי את מוצאו, אך גם מבלי לדבר עליו הרבה בפומבי בזמן חייו. במרוצת השנים העדיף מרקורי להישאר מסתורי לגבי עברו האישי, ורק אחרי מותו ב-1991 החלו חוקרים, עיתונאים ומעריצים לחקור ולתעד ביתר פירוט את סיפור ילדותו הבלתי צפוי, את שורשיו הפרסיים ואת הדרך שעברה משפחתו מזנזיבר להודו ומשם ללונדון.

הסיפור הביוגרפי הזה, שכמעט נשכח מאחורי התדמית הבימתית הפרועה של מרקורי, חושף שכבה נוספת ומרתקת בזהותו: ילד למשפחת מהגרים פרסים-זורואסטרים, שגדל בין שלוש יבשות, שרד מהפכה דמים, ונאלץ לברוח כפליט צעיר, לפני שהפך לאחד מסמלי התרבות הבריטית הבולטים של המאה העשרים. הניגוד החד בין הילדות השקטה באי התבלינים ובין הבמות הענקיות שעליהן ריגש מיליוני מעריצים ברחבי העולם ממחיש עד כמה סיפורי הגירה, זהות ותרבות יכולים להסתתר מאחורי הביוגרפיות המוכרות לנו ביותר, ולעיתים אף מעצבים אותן מבלי שנשים לב בכלל.