טנג'יר: העיר שנוהלה בו זמנית על ידי תשע מדינות

על גדת מיצר גיברלטר, במקום שבו האוקיינוס האטלנטי נפגש עם הים התיכון ואירופה נראית כמעט למגע יד מאפריקה, יושבת טנג'יר. המיקום הזה, שנראה כמו מתנה גיאוגרפית, הפך אותה במשך מאות שנים לפרס מבוקש עבור כל מעצמה שרצתה לשלוט על שער הכניסה בין שני יבשות ושני ימים. מי ששולט בטנג'יר, כך חשבו הבריטים, הצרפתים והספרדים לסירוגין, שולט בעצם במפתח לגישה בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. התחרות הזאת בין המעצמות האירופיות לא הביאה בסופו של דבר לכיבוש של אחת מהן, אלא לפתרון יוצא דופן ומוזר במיוחד: העיר תהפוך לאזור בינלאומי, שינוהל לא על ידי מדינה אחת אלא בו זמנית על ידי כמה מדינות יחד.

הרעיון להפוך את טנג'יר לישות פוליטית נפרדת לא צץ יש מאין. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, מרוקו הפכה לזירת התגוששות בין צרפת, ספרד ובריטניה, וכל אחת מהן חששה שהאחרת תשתלט על הנקודה האסטרטגית ששולטת בכניסה למיצר. הפתרון שהתגבש, בעיקר בעקבות ההסכמים הצרפתיים ספרדיים על חלוקת מרוקו לאזורי חסות בשנת 1912, היה להשאיר את טנג'יר מחוץ למשואה: היא לא תהיה תחת חסות צרפתית ולא תחת חסות ספרדית, אלא תקבל מעמד מיוחד משלה. בשנת 1923 נחתמה בפריז אמנה בין צרפת, ספרד ובריטניה שיצרה רשמית את "האזור הבינלאומי של טנג'יר", ומדינות נוספות הצטרפו בהמשך להסכם: פורטוגל, בלגיה, הולנד ושוודיה, ובשנת 1928 גם איטליה. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הקמת ועדת הבקרה המחודשת, הצטרפו לעניינים גם ארצות הברית וברית המועצות. כך נוצר בפועל מצב שבו תשע מדינות שונות היו מעורבות במידה זו או אחרת בניהול העיר, כל אחת עם נציג, כל אחת עם אינטרסים, וכל אחת מקפידה שאף אחת מהאחרות לא תשתלט על המקום לבדה.

ביורוקרטיה שיצרה חופש

איך בכלל מנהלים עיר כזאת בפועל, כשאף אחד לא באמת אחראי לגמרי? התשובה הייתה מנגנון ביורוקרטי מורכב להפליא. בראש הפירמידה עמדה "ועדת הבקרה", גוף שבו ישבו נציגים קונסולריים של המדינות החברות, ותפקידה היה לפקח על התנהלות הענייני הפיננסיים והמנהליים. מתחתיה פעל מנהל כללי, פקיד בכיר שריכז את הרשות המבצעת. לצדו פעלה אספה מחוקקת בינלאומית, מעין פרלמנט זעיר שבו ישבו נציגים של הקהילות הזרות השונות לצד נציגי התושבים המקומיים. את מערכת המשפט ניהלו בתי משפט מעורבים, שבהם שפטו יחד שופטים זרים ומקומיים לפי מערכת חוקים שהייתה תערובת של דין צרפתי, ספרדי ומרוקאי מסורתי. ומעל לכל, כנציג הסולטאן המרוקאי שלכאורה עדיין נחשב הריבון הפורמלי של האזור, כיהן פקיד בשם "מנדוב", שהיה אמון בעיקר על ענייני האוכלוסייה המוסלמית והיהודית המקומית. במילים אחרות: אזרח של טנג'יר יכול היה למצוא את עצמו נשפט על פי חוק אחד, משלם מכס לפי תעריף שני, ומשתמש בו זמנית במטבעות שונים, כי הפזטה הספרדית, הפרנק הצרפתי והפרנק המרוקאי כולם היו במחזור בערבוב מסחרי אחד.

הביורוקרטיה המיוחדת הזאת, שבעיני רבים הייתה מתכון בטוח לשיתוק מוחלט, יצרה בפועל תופעה הפוכה לגמרי: אזור חופשי כלכלית, כמעט ללא מיסוי כבד, ללא בקרת מטבע חוץ, וללא הפיקוח ההדוק שהיה נהוג בשאר מרוקו הקולוניאלית. טנג'יר הפכה לגן עדן לבנקאות, לספנות, להברחות ולמסחר בינלאומי, ומשם צמחה גם קהילה יהודית תוססת ומגוונת במיוחד. יהודים חיו בעיר מאות שנים לפני קום האזור הבינלאומי, אך תחת המעמד המיוחד פרחה קהילה שכללה משפחות ספרדיות ותיקות דוברות חכתייה, סוחרים איטלקים ובריטים ממוצא יהודי, ופליטים שהגיעו מאירופה ככל שהמצב שם החמיר. בתי כנסת, בתי ספר של רשת "כל ישראל חברים" ועיתונות מקומית ביהודית התקיימו זה לצד זה עם כנסיות קתוליות ואנגליקניות, מסגדים ובתי תפילה פרוטסטנטיים, בעיר שבה נשמעו ברחוב ספרדית, צרפתית, ערבית, עברית ואנגלית לסירוגין.

מי שרוצה להעמיק בסיפור המורכב של מרוקו לדורותיה, מהמעצמות שחלקו ביניהן את השליטה ועד לתרבות ולזהות הייחודית שנוצרה שם, יכול למצוא רקע מקיף באתר פורישראליס בעמוד המרוקו, שמרכז מידע שימושי על המדינה כולה, מעבר לסיפור הפרטי של טנג'יר.

ריגול ומלחמה: השנים תחת כיבוש ספרדי

המעמד המיוחד של טנג'יר לא היה יציב לחלוטין לאורך כל שנותיו. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד ובעיקר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניצל הגנרל פרנקו את המהומה באירופה כדי לשלוח כוחות ספרדיים ולכבוש את האזור הבינלאומי בפועל, ביוני 1940, זמן קצר לאחר נפילת צרפת. במשך חמש שנים, עד תום המלחמה בשנת 1945, טנג'יר הייתה תחת כיבוש צבאי ספרדי בפועל, אף שספרד הכריזה שהיא רק "מנהלת" את האזור באופן זמני ולא מספחת אותו רשמית. במקביל, בזכות המעמד המיוחד והנייטרלי לכאורה, הפכה העיר בשנות המלחמה למוקד ריגול בינלאומי סוער. סוכנים בריטים, גרמנים, אמריקאים, איטלקים וצרפתים חיו זה לצד זה בבתי הקפה ובמלונות של העיר, עוקבים אחר תנועות הספנות במיצר גיברלטר ומעבירים מידע על תזוזות הצי הגרמני והבריטי. האווירה המעורפלת הזאת, שבה אף אחד לא באמת ידע מי עובד עבור מי, הפכה את טנג'יר לאחת הערים שהכי הזכירו את דמיונם של סופרי ריגול, ולא במקרה: היא שימשה כמודל לערים דמיוניות רבות בספרות המרגלים של אותם עשורים.

עיר האמנים והסופרים

גם אחרי המלחמה, כשהמעמד הבינלאומי חזר לתוקפו המלא בשנת 1945 עם הקמה מחדש של ועדת הבקרה, המשיכה טנג'יר למשוך אליה קהל בינלאומי יוצא דופן. הכלכלה החופשית והחוקים המקלים משכו אנשי עסקים ואילי הון, ובהם היורשת האמריקאית ברברה הטון, שרכשה בית מפואר בעיר והפכה לאחת הדמויות המוכרות בחיי החברה הגבוהה שלה. במקביל התיישבו בעיר סופרים ואמנים שראו בה מפלט מהמוסכמות של עולמם: הסופר האמריקאי פול בואלס עשה בה את ביתו הקבוע במשך עשרות שנים וכתב שם חלק ניכר מיצירתו, ואליו הצטרפו לתקופות ארוכות או קצרות ויליאם בורוז, ז'אן ז'נה, טנסי ויליאמס ואחרים מבני "דור הביט" ומעולם הספרות האמריקאית והאירופית. הצירוף הזה של חופש כלכלי, ריבוי שפות ותרבויות, העדר ממשלה מרכזית חזקה מדי, וקרבה גיאוגרפית לאירופה, הפך את טנג'יר לאחת הערים היוצאות דופן ביותר בעולם באמצע המאה העשרים, עיר שבה כמעט הכל היה אפשרי כל עוד לא הפריע יותר מדי לאף אחת מתשע המדינות המעורבות.

הסוף: איחוד עם מרוקו העצמאית

הסוף של המעמד המיוחד הזה הגיע יחד עם השינוי הגדול שעבר על כל מרוקו. במרס 1956 זכתה מרוקו בעצמאותה מצרפת ומספרד, לאחר תהליך מדיני ולחצים לאומיים שהלכו וגברו במהלך שנות החמישים. ברור היה שאין עוד מקום למובלעת בינלאומית נפרדת בתוככי מדינה עצמאית וריבונית. בעקבות מו"מ בין המעצמות המעורבות לבין הממשלה המרוקאית החדשה, נחתמה בעיר עצמה, באוקטובר 1956, אמנה שביטלה רשמית את המעמד הבינלאומי של טנג'יר ואיחדה אותה מחדש עם שאר שטחי הממלכה המרוקאית. חלק מההטבות הכלכליות והמסחריות שהעניק המעמד המיוחד המשיכו לפעול עוד כמה שנים כהסדר מעבר, עד שבוטלו כליל בתחילת שנות השישים. כך הסתיימו כשלושים ושלוש שנים יוצאות דופן בתולדות העיר, שבהן שכנו זה לצד זה, לעיתים בהרמוניה ולעיתים בחשדנות הדדית, אזרחים ופקידים של תשע מדינות שונות, בניסיון נדיר ובלתי חוזר ליצור עיר שאינה שייכת באמת לאף אחד, ודווקא בגלל זה הייתה שייכת קצת לכולם.