המדינה הראשונה בעולם שהכירה בארצות הברית

בכל שנה, כשארצות הברית חוגגת את יום העצמאות שלה, מעטים יודעים שהמדינה הראשונה בעולם שהכירה רשמית בעצמאות האמריקאית לא הייתה צרפת, לא ספרד ואפילו לא בריטניה. הייתה זו ממלכה צפון אפריקאית, מרוקו, ששלטה בה באותם ימים אחד השליטים המרשימים בהיסטוריה שלה, הסולטאן מוחמד השלישי. הסיפור הזה, שמתחיל עוד לפני שהמהפכה האמריקאית הוכרעה בשדה הקרב, מספר על ברית שהחלה ממניעים מסחריים ואסטרטגיים, והפכה עם השנים לאחת מהיחסים הדיפלומטיים הוותיקים והיציבים ביותר בהיסטוריה המודרנית.

מרוקו במאה השמונה עשרה: ממלכה בין שני עולמות

במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה שלטה במרוקו שושלת העלאווים, ועל כס המלכות ישב הסולטאן מוחמד השלישי, ששלט בין השנים 1757 ל-1790. מוחמד השלישי היה מנהיג עם חזון מדיני מרחיק לכת, שביקש לבסס את מעמדה של מרוקו כמעצמה ימית וכלכלית בין אירופה, המזרח התיכון והעולם החדש המתהווה. מיקומה הגאוגרפי של מרוקו, בפתח מצר גיברלטר ובצומת הדרכים הימיות בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, העניק לה חשיבות אסטרטגית עצומה. הסולטאן הבין שכדי לשגשג, על מרוקו לפתח קשרי מסחר עם מדינות רבות ככל האפשר, ובכלל זה עם מדינות שרק החלו לצמוח באותה תקופה.

ים התיכון, פיראטים ומסחר בינלאומי

באותה תקופה שלטה בים התיכון ובחלקים נרחבים של האוקיינוס האטלנטי מציאות מורכבת, שבה ספינות מסחר של מעצמות אירופה נאלצו להתמודד עם פעילותם של מה שכונה "מדינות הברברים", בהן מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה וטריפולי. ספינות שהפליגו ללא הסכם הגנה או מכסים ששולמו לשליטים המקומיים היו חשופות לתפיסה ולשוד. עד למלחמת העצמאות נהנו הספינות האמריקאיות מהגנת הדגל הבריטי, אולם ברגע שארצות הברית הכריזה על עצמאותה, איבדו הספינות שלה את ההגנה הזו, והפכו למטרה קלה עבור ספינות פרטיות שפעלו באזור.

במציאות הזו, מוחמד השלישי ראה הזדמנות. הוא הבין שהמדינה האמריקאית הצעירה תזדקק לבעלת ברית באזור שתאפשר לספינותיה לשוט בבטחה, וגם הבין שהסחר עם יבשת חדשה עשוי להועיל לכלכלת ממלכתו. כך, עוד בטרם נחתמה כל אמנה רשמית, פעל הסולטאן לקדם את מעמדה של ארצות הברית מול המדינות והצי הפועלים באזור.

ההכרזה של 1777: הצעד הראשון בעולם

בעשרים בדצמבר 1777, כשנתיים בלבד לאחר הכרזת העצמאות האמריקאית ובעודה נלחמת נגד הכתר הבריטי, פרסם הסולטאן מוחמד השלישי הצהרה שבה כלל את ארצות הברית ברשימת המדינות שספינותיהן רשאיות לשוט בחופשיות אל נמלי מרוקו וממנה, תחת חסותה של הממלכה. הצעד הזה נחשב להכרה דה פקטו הראשונה בעולם בעצמאותה של ארצות הברית, שכן אף מדינה אחרת, כולל צרפת שסייעה צבאית למאבק האמריקאי, לא הכירה עדיין רשמית בקיומה של המדינה החדשה. בפועל, מרוקו קדמה בהכרתה גם למדינות אירופיות רבות שהצטרפו למאבק האמריקאי מאוחר יותר מטעמים אסטרטגיים משלהן.

המדינאים האמריקאים באירופה, ובראשם בנג'מין פרנקלין ששהה בפריז כשגריר, קלטו את המשמעות של הצעד המרוקאי. סוחר צרפתי בשם אטיין דודיבר קאיה, שפעל כמעין שליח לא רשמי מטעם הסולטאן, יצר קשר עם פרנקלין כבר באפריל 1778 כדי לקדם יחסים פורמליים בין שתי המדינות. אלא שההליכים הדיפלומטיים התארכו שנים רבות, בין השאר בשל המלחמה עצמה ובשל מרחקי הזמן והמרחב שאפיינו את הדיפלומטיה של אותם ימים.

פרשת הספינה בטסי והדחיפה הסופית לאמנה

ההשתהות הממושכת בהשלמת ההסכם עוררה את חוסר הסבלנות של הסולטאן. באוקטובר 1784, כדי לזרז את התהליך ולהעביר מסר ברור, תפסו ספינות מרוקאיות את האונייה האמריקאית בטסי (Betsey) יחד עם צוותה. הצעד הזה, שנועד להדגיש את הצורך הדחוף בחתימה על הסכם רשמי בין שתי המדינות, אכן חולל את התוצאה המקווה. הקונגרס האמריקאי מינה את תומאס ברקליי, הקונסול הכללי האמריקאי בפריז, לנסוע למרוקו ולנהל את המשא ומתן הסופי מול נציגי הסולטאן, ובראשם המדינאי המרוקאי טאהר פניש.

אמנת השלום והידידות של 1786

המשא ומתן בין ברקליי לבין נציגי הסולטאן במרקש הבשיל לכלל הסכם, ואמנת השלום והידידות בין מרוקו לארצות הברית קיבלה את חותמו הרשמי של הסולטאן מוחמד השלישי ביוני 1786. האמנה נחתמה בשני שלבים, ב-28 ביוני וב-15 ביולי אותה שנה, ואושררה על ידה מטעם ארצות הברית שני מדינאים שיהפכו מאוחר יותר לנשיאי ארה"ב, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס, שכיהנו באותה תקופה כנציגים דיפלומטיים בפריז ובלונדון בהתאמה. הקונגרס האמריקאי אישרר את האמנה סופית ב-18 ביולי 1787.

האמנה עצמה הבטיחה יחסי שלום, מסחר חופשי והגנה הדדית בין שתי המדינות, כללה סעיפים בדבר טיפול הוגן בספינות ובימאים שנקלעו למצוקה בחופי כל אחת מהמדינות, והתייחסה גם לאופן הטיפול בשבויים ובאסירים במקרה של סכסוך עתידי. במקור נקבע כי תוקף האמנה יעמוד לחמישים שנה בלבד, אולם בשנת 1836 חודשה האמנה, הפעם ללא הגבלת זמן, ומאז היא נותרה בתוקף ברציפות. עובדה זו הופכת אותה לאמנה הבינלאומית הארוכה ביותר שנותרה בתוקף רצוף בהיסטוריה של ארצות הברית, מעמד שהיא שומרת עליו עד עצם היום הזה, למעלה משתי מאות שנה לאחר החתימה.

מבחנים לאורך הדרך

היחסים בין שתי המדינות לא היו נטולי משברים. בשנת 1802 הכריז השליט המרוקאי דאז מלחמה על ארצות הברית, על רקע מתחים אזוריים הקשורים למלחמות הברבריים שהתנהלו מול מדינות צפון אפריקה אחרות. אולם כבר בשנת 1803, לאחר מספר עימותים ימיים מוגבלים, אישרר הסולטאן מחדש את האמנה המקורית, והיחסים בין שתי המדינות חזרו למסלולם. יש לציין כי הקשרים הדיפלומטיים המלאים בין המדינות, במובן המודרני של קיום נציגויות קבועות, הבשילו רק בשנת 1905, אולם רוח האמנה מ-1786 ליוותה את היחסים בין שתי המדינות לאורך כל התקופה שקדמה לכך.

מורשת מיוחדת שנמשכת עד היום

הקשר ההיסטורי הזה לא נשאר רק בגדר עובדה מעניינת בספרי ההיסטוריה. מרוקו וארצות הברית שימרו לאורך הדורות יחסים קרובים במיוחד, שבאו לידי ביטוי גם בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר חוף מרוקו שימש בסיס מרכזי לכוחות בעלות הברית, וגם בעשורים האחרונים, עם שיתופי פעולה ביטחוניים, כלכליים ומדיניים רחבים. מרוקו נחשבת כיום לאחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של ארצות הברית באזור צפון אפריקה והמזרח התיכון, מעמד שהעניקה לה וושינגטון רשמית עוד בשנת 2004 כאשר הוכרזה כבעלת ברית מרכזית שאינה חברה בברית נאט"ו. מי שמתעניין בהיסטוריה, בתרבות ובמאפייני המדינה שהייתה הראשונה להושיט יד לארצות הברית הצעירה, יכול למצוא מידע מקיף על מרוקו של ימינו בעמוד הייעודי מרוקו, הכולל פרטים שימושיים למי שמתכנן טיול או מבקש להכיר את המדינה לעומק.

בשנת 1986 ציינו שתי המדינות רשמית מאתיים שנה לחתימת האמנה, ובמסגרת האירועים אף הצהיר הנשיא רונלד רייגן על החשיבות הסמלית וההיסטורית של הברית בין שתי המדינות. גם כיום, בכל אירוע דיפלומטי משמעותי בין וושינגטון לרבאט, חוזרת ועולה העובדה שמרוקו הייתה הראשונה בעולם שהאמינה בעצמאותה של ארצות הברית, עוד לפני שמדינות רבות ועוצמתיות ממנה הכירו בקיומה בכלל.

מדוע הסיפור הזה חשוב

הסיפור על ההכרה המרוקאית בעצמאות אמריקה הוא הרבה יותר מפרט מעניין להיסטוריונים. הוא ממחיש כיצד שיקולים מדיניים, מסחריים ואסטרטגיים יכולים ליצור ברית שתחזיק מעמד מעבר לכל ציפייה, וכיצד מדינה קטנה יחסית, שמיקומה הגאוגרפי הפך אותה למרכז חשוב בין יבשות ותרבויות, יכולה להשפיע על מהלך ההיסטוריה העולמית. מוחמד השלישי לא ידע, כשחתם על ההצהרה בדצמבר 1777, שהמדינה הצעירה שהוא מכיר בה תהפוך למעצמה העולמית המובילה. אבל הוא זיהה הזדמנות, פעל לפיה, והותיר מורשת שממשיכה ללוות את היחסים בין שתי המדינות עד ימינו אלה, כמעט מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן.