התוכנית להקים בית לאומי יהודי בטנגניקה

קיץ 1938. מאות אלפי יהודים בגרמניה הנאצית ובאוסטריה שסופחה אליה מחפשים כל פתח מילוט אפשרי, ורוב שערי העולם נטרקים בפניהם בזה אחר זה. באותם חודשים דחוקים, כשוועידת אוויאן הבינלאומית מגלה עד כמה מעטות המדינות המוכנות לקלוט פליטים יהודים, עולה בבריטניה הצעה שנשמעת כמעט דמיונית: להקים בית לאומי יהודי לא בפלשתינה אלא במזרח אפריקה, בשטח שנקרא אז טנגניקה. מי הציע את זה, מי תמך, מי נלחם בזה בשיניים, ולמה התוכנית נגנזה בתוך פחות משנה, זהו סיפור נשכח שממחיש עד כמה חסרות אונים היו המעצמות מול הפליטים היהודים ערב מלחמת העולם השנייה.

אדמה גרמנית לשעבר, מנדט בריטי בהווה

טנגניקה, שהיא כיום עמוד השדרה היבשתי של טנזניה, לא הייתה כלל שטח בריטי במקור. עד מלחמת העולם הראשונה היא הייתה המושבה הגדולה ביותר של האימפריה הגרמנית באפריקה, תחת השם מזרח אפריקה הגרמנית. לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, חבר הלאומים העביר את הטריטוריה לניהול בריטי במסגרת מנדט, בדומה במעמדה המשפטי למנדט הבריטי על פלשתינה שהוקם באותה תקופה בדיוק. יש בכך אירוניה היסטורית שלא נעלמה מעיני בני הזמן: השטח שבו שקלו להושיב פליטים מגרמניה הנאצית היה עד לפני עשרים שנה בלבד נחלתה הקולוניאלית של גרמניה עצמה. גרמניה הנאצית אף העלתה מדי פעם תביעות להחזרת המושבות האפריקאיות שאבדו לה, מה שהפך את שאלת עתידה של טנגניקה לרגישה מבחינה דיפלומטית עוד לפני שנכנסה לתמונה סוגיית הפליטים היהודים.

לא תוכנית אוגנדה, אבל בת אותה משפחה

קל לבלבל בין תוכנית טנגניקה לבין תוכנית אוגנדה המפורסמת יותר, שהעלה הרצל בקונגרס הציוני השישי ב-1903, כאשר הבריטים הציעו לתנועה הציונית שטח התיישבות באפריקה המזרחית הבריטית. אותה הצעה נדונה במסגרת ציונית רשמית, עוררה סערה עצומה בתנועה, ונדחתה בסופו של דבר לטובת המשך המאבק על ארץ ישראל בלבד. תוכנית טנגניקה של 1938 עד 1939 הייתה שונה באופייה: היא לא הועלתה כתחליף מדיני לציונות, אלא כפתרון הומניטרי דחוף לבעיית הפליטים, במקביל למאמצים הציוניים ולא במקומם. הבריטים, שממשלתם חיפשה נואשות דרכים לפזר את משבר הפליטים על פני כמה שיותר טריטוריות, כללו את טנגניקה ברשימת אפשרויות שכללה גם את גיאנה הבריטית באמריקה הדרומית ושטחים נוספים באפריקה. השר האחראי על התיק, שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד, שמונה לתפקיד במאי 1938, היה מעורב ישירות בבחינת ההצעה, וזו נותרה לאורך כל התקופה יוזמה ממשלתית בריטית מובהקת ולא תוכנית ציונית.

ועדת חקירה, תקוות זהירות והתנגדות עזה

בדצמבר 1938, בעקבות אירועי ליל הבדולח שהחריפו עוד יותר את תחושת הדחיפות, מינה הממשל הבריטי בטנגניקה ועדה מקומית שתפקידה היה לבחון את היתכנות קליטתם של פליטים יהודים בשטח המושבה, כולל שאלות של אקלים, קרקע חקלאית זמינה ותשתיות. ידיעות מאותם ימים בסוכנות הטלגרף היהודית מתעדות את פעילות הוועדה ואת הציפיות שעוררה בקרב ארגוני סיוע לפליטים. אלא שההתנגדות לרעיון הייתה חריפה משני כיוונים מנוגדים לגמרי. מצד אחד, המתיישבים הלבנים שכבר ישבו בטנגניקה, בעיקר חוואים וסוחרים בריטים, התנגדו בתוקף לגל הגירה יהודי גדול, מחשש לתחרות כלכלית ולשינוי האיזון הדמוגרפי והחברתי שהם עצמם עיצבו במושבה. מצד שני, ההנהגה הציונית, ובראשה חיים ויצמן, הביטה בחשדנות רבה בכל תוכנית שהציעה טריטוריה חלופית לארץ ישראל. החשש המרכזי היה שממשלת בריטניה תנצל כל הסכם התיישבות מחוץ לפלשתינה כדי להצדיק צמצום נוסף של ההגירה היהודית לארץ ישראל עצמה, בדיוק בתקופה שבה נרקח מסמך המדיניות שהתפרסם בסופו של דבר כספר הלבן של 1939, שהגביל את ההגירה היהודית לפלשתינה בצורה חמורה. עבור התנועה הציונית, הסכמה לתוכנית טנגניקה הייתה עלולה להתפרש כוויתור על התביעה ההיסטורית לארץ ישראל, ולכן ההנהגה נמנעה מלאמץ אותה כפתרון רשמי, גם אם ארגוני סיוע לא ציוניים ראו בה אפשרות הצלה ממשית שראוי לבחון ברצינות נוכח המצב הנואש באירופה.

מלחמת העולם שמה קץ לחלום האפריקני

חשוב להבין שהתוכנית לא צמחה בחלל ריק. כבר בקיץ 1938, בוועידת אוויאן שהתכנסה ביוזמת נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט כדי לדון בגורל פליטי הרייך השלישי, התברר לכל המשתתפים עד כמה מעטות המדינות המוכנות בפועל לפתוח את שעריהן. מרבית המדינות, בריטניה בכללן, הביעו אמפתיה מילולית אך נמנעו מהתחייבויות ממשיות לגבי מכסות הגירה נדיבות. על רקע הכישלון המהדהד הזה, קמו ארגוני סיוע יהודיים ולא יהודיים שחיפשו פתרונות יצירתיים מחוץ למסגרת הרגילה, ובריטניה, שכשלטונת המנדט על פלשתינה חשה לחץ הולך וגובר משתי החזיתות, הערבית והיהודית כאחד, ראתה בהצעות טריטוריאליות כמו טנגניקה דרך לפרוק מעט מהלחץ הפוליטי המצטבר סביב שאלת ארץ ישראל, בלי לשנות את מדיניותה שם. בפועל, מספר הפליטים שהגיעו בפועל להתיישב בטנגניקה במסגרת התוכנית הרשמית היה זעום, ומרבית הדיונים נותרו ברמת החקירה והתכנון. תהליכי הבירוקרטיה הבריטית התקדמו באיטיות, הוועדות המשיכו לדון בפרטים הטכניים של הקצאת קרקעות ובתנאי הקליטה, ובינתיים המצב באירופה החמיר מיום ליום. הגורם שקבע את גורלה הסופי של התוכנית לא היה ויכוח מדיני אלא אירוע היסטורי שהאפיל על הכול: פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. עם תחילת המלחמה נקטעו כמעט כל האפשרויות המעשיות להוצאת יהודים מגרמניה הנאצית ומהשטחים שנכבשו על ידה, ותשומת הלב והמשאבים הבריטיים הופנו במלואם למאמץ המלחמתי. תוכניות התיישבות טריטוריאליות מהסוג הזה, שהיו שבריריות מלכתחילה ותלויות בשיתוף פעולה בין-לאומי, איבדו כל רלוונטיות מעשית. טנגניקה, כמו הצעות דומות שעלו לגבי גיאנה הבריטית ומדגסקר בהמשך המלחמה, נותרה פרק שוליים בהיסטוריה של ניסיונות ההצלה שכשלו, לא בגלל שהרעיון היה חסר סיכוי מוחלט, אלא משום שהוא הגיע מאוחר מדי, ננעל בין אינטרסים קולוניאליים, חשדנות ציונית מוצדקת וקצב אירועים עולמי שלא המתין לאף אחד.

כיום קשה להאמין שהאזור הירוק והפראי שידוע בעולם כולו בזכות ספארי המונים בסרנגטי ובקרטר נגורונגורו, כמעט הפך לפני שמונים ושמונה שנה לזירת קליטה המונית של פליטים יהודים מאירופה. מי שיוצא היום לטיול בטנזניה ומטייל בין השמורות והכפרים שלרגלי הקילימנג'רו, כנראה לא ישער שבמסדרונות משרד המושבות בלונדון נדונה פעם האפשרות להפוך את הארץ הזו לבית לאומי יהודי. התוכנית לא התממשה, אך היא נשארת עדות מרתקת לכך שבשנים הנואשות ביותר של תולדות העם היהודי, כמעט כל פתרון גיאוגרפי, ולו הרחוק והבלתי סביר ביותר, הועלה על השולחן ברצינות רבה.