האם צה"ל עומד בפני משבר כוח אדם? סקירה עדכנית של אתגרי הגיוס לשירות קרבי וטכנולוגי

המציאות המשתנה בשטח: גיוס ליחידות הקרביות כבר לא מובן מאליו

לאחרונה מצאתי את עצמי משוחח עם קצין מילואים ביחידה קרבית, אדם שמעולם לא העלה בדעתו שמוטיבציית הגיוס תדעך כפי שהיא דועכת היום. הוא סיפר לי שבמשך שנים חשב שצעירים ימשיכו להתנדב ולהילחם מתוך תחושת שליחות, אך בשנים האחרונות התחזקה בו ההבנה שמשהו עמוק משתנה. השיחה הזו הציפה בי את השאלה האם אנחנו עדים לתופעה חולפת או להתחלה של שינוי מבני עמוק בהרכבו של הצבא.

הנתונים שפורסמו בשנים האחרונות משקפים תמונה מטרידה. שיעור הגיוס ליחידות הקרביות נמצא בירידה עקבית. יחידות חי"ר שבעבר נחשבו לשיא השאיפה של בני נוער רבים, מתקשות היום למשוך מתגייסים בהיקפים מספקים. במקביל, חלה עלייה ניכרת במספר הבקשות לפטורים נפשיים או לשיבוץ בתפקידים עורפיים. גורמים כמו חשש אישי, רצון לשמור על חיי נוחות, וגם חוסר אמון במערכת מובילים את הצעירים לבחירות אחרות מבעבר.

ה־7 באוקטובר 2023 טרף את הקלפים. האתגר האזרחי הפך בן רגע לצבאי, והקריאה לשוב ולהתגייס ליחידות הקרביות לא נשמעה ממסדרונות הצבא אלא מהציבור עצמו. עם זאת, גם הרגע הזה לא הצליח להפוך את המגמה. צעירים עדיין מהססים, ולעיתים אף נרתעים מהמסלול הקרבי, דווקא בתקופה שבה התחזק הקונצנזוס על חשיבותו. התחושה שנוצרה, לפיה רק חלק מהאוכלוסייה נלחם בעת חירום, חיזקה גם את הקולות שתובעים לבחון מחדש את רעיון השוויון בנטל.

צה"ל מצדו מנסה להתמודד עם התופעה. תמריצים כלכליים, שיפור תנאי השירות, והצגת השירות הקרבי כחוויה מעצבת הם רק חלק מהכלים שבהם הוא משתמש. אך ברור שכדי לשנות כיוון, יש צורך בהתבוננות רחבה יותר על מהות השירות בכלל ועל מקומו של הלוחם בחברה הישראלית בפרט.

שירות טכנולוגי בצה"ל: חלון לעתיד או מציאות מעוותת

בעוד השירות הקרבי מתמודד עם ירידה במעמדו, השירות הטכנולוגי בצה"ל זוכה לפריחה יוצאת דופן. יחידות כמו שמונה־מאות, מצפ"ן ואופק הפכו ליעד מבוקש עבור מתגייסים מוכשרים, שלעתים מתכוננים אליו מגיל צעיר מאוד. מבחנים מוקדמים, קורסים חיצוניים והכוונה מקצועית הפכו לחלק בלתי נפרד מתהליך ההכנה של צעירים רבים לשירות.

היתרונות הנלווים לשירות ביחידות אלו ברורים. מעבר לתרומה המבצעית החשובה, השירות מהווה קרש קפיצה לקריירה טכנולוגית, עם שכר גבוה וגישה לתעשייה המובילה בישראל. המתווים הללו מושכים אליהם מועמדים מוכשרים שמזהים את הפוטנציאל להשתלב בהצלחה בעולם העבודה כבר בגיל צעיר מאוד.

אולם לצד ההצלחה נוצרת בעיה לא פשוטה. השירות ביחידות אלו הפך בעיני רבים למסלול עוקף שירות משמעותי. בעוד לוחמים מסתכנים בשטח, אחרים עובדים מול מסכים במשרד ממוזג, תוך קבלת הכשרות מתקדמות ותנאים נוחים בהרבה. הפער הזה מעורר שאלות מוסריות וגם חברתיות, בעיקר כשברור שלא לכל צעיר יש את האפשרות להיערך לשירות כזה מבחינה כלכלית או חינוכית.

האירועים הקשים של אוקטובר 2023 הדגישו את הפער הזה ביתר שאת. ככל שהציבור התוודע לחשיבות הקריטית של לוחמים בשטח, התחזקה גם התחושה ששירות טכנולוגי, על אף חיוניותו, אינו יכול להוות תחליף לכל השורות שמתרוקנות בחזית. נוצרה קריאה מחודשת לאיזון, לא רק בין קרבי לעורפי, אלא בין ערכים של תרומה לבין תפיסות של תועלת אישית.

גיוס חרדים לצה"ל: בין צורך אסטרטגי למאבק חברתי

הנושא של גיוס חרדים לצה"ל מלווה את השיח הישראלי כבר עשרות שנים, אך נדמה כי בשנה החולפת הוא קיבל משקל שונה. החברה החרדית נמצאת בצמיחה דמוגרפית מתמדת, אך שיעור המתגייסים מתוכה נותר מזערי. בעוד מרבית הציבור נושאת בעול השירות הצבאי או האזרחי, החריגה הזו נתפסת בעיני רבים כפער מוסרי עמוק שקשה להצדיק לאורך זמן.

המורכבות סביב הסוגיה איננה רק ציבורית או פוליטית, אלא גם משפטית. בג"ץ פסל בשנים האחרונות ניסיונות להסדרת דחיית השירות של בחורי ישיבות, וקבע כי אין אפשרות להפלות בין דם לדם. ואולם, למרות הכרעות ברורות של מערכת המשפט, הדרג הפוליטי מתקשה להגיע להסכמה על הסדר חדש, בין היתר בשל מאזן הכוחות הקואליציוני ותלות במפלגות חרדיות. תוכניות כמו נצח יהודה ושחר כחול, שנבנו במטרה לאפשר שירות צבאי מותאם לציבור החרדי, הצליחו רק באופן חלקי, ורובן לא הביאו לפריצת דרך בהיקפי הגיוס.

לאחר מתקפת ה־7 באוקטובר, השיח הציבורי סביב גיוס חרדים התרומם לגובה אחר. תחושת החירום הלאומי הביאה עמה גם קריאה לחשבון נפש חברתי. רבים שאלו האם במצב כזה, ניתן להמשיך לאפשר פטור קולקטיבי כהרחבה שקטה של הסטטוס קוו. השאלות לא נשאלו רק במאמרי מערכת – הן נשמעו גם בשיחות סוערות בבתי קפה, בפוסטים ברשתות החברתיות, ולעיתים גם מתוך הציבור החרדי עצמו, שבו החלה לבעבע שיחה זהירה על תרומה אפשרית בדרכים שונות.

הנושא של גיוס חרדים נחקר לעומק בשנים האחרונות לא רק בזירה הציבורית והמשפטית, אלא גם במחקר האקדמי. עשרות עבודות סמינריוניות עוסקות בהיבטים שונים של הסוגיה, החל מהשפעתה על שוק העבודה ועד ליחסי דת ומדינה בישראל. באתר האקדמי Seminarion.co.il ניתן למצוא מגוון רחב של עבודות שעוסקות בנושא של גיוס חרדים מזוויות משפטיות, סוציולוגיות וחינוכיות, ומאפשרות להבין את המורכבות הרבה שמקשה על מציאת פתרון מוסכם.

כיום עולה יותר ויותר ההבנה ששירות חובה אחיד כנראה איננו ישים. ייתכן שהמודל העתידי יישען דווקא על גמישות רבה יותר: שילוב של מסלולי שירות אזרחי, פתיחת הזדמנויות לתרומה בתחומים מותאמים, ומתן תמריצים במקום סנקציות. שינוי כזה דורש מנהיגות פוליטית אמיצה, אך גם שיח פתוח שמבוסס על כבוד הדדי, ולא רק על דרישה לשוויון פורמלי.

מה קורה במדינות אחרות? דרכי התמודדות מגוונות עם שירות חובה

ישראל אינה המדינה היחידה שמתמודדת עם סוגיות של שירות חובה בקרב אוכלוסיות מגוונות. שווייץ, נורווגיה וקוריאה הדרומית הן שלוש דוגמאות למדינות שנוקטות בגישות שונות כלפי האתגר הזה, תוך ניסיון לשמר את תחושת החובה האזרחית מבלי לפגוע בערכים אחרים.

בשוויץ, למשל, השירות הצבאי אמנם חובה, אך קיימת אפשרות לבחירה בין שירות צבאי לשירות אזרחי. הבחירה אינה ענישה, אלא אלטרנטיבה שווה מבחינת תרומה. נורווגיה פועלת על פי מודל שמבוסס על מיון סלקטיבי, שבו לא כל אזרח מחויב להתגייס, אך אלו שכן מתגייסים מגיעים מכלל שכבות האוכלוסייה ובכלל זה גם נשים.

בקוריאה הדרומית המצב מורכב יותר. האיום הביטחוני מצפון מכתיב שירות חובה גורף ונוקשה. עם זאת, גם שם קיימים מסלולים מותאמים לאומנים, ספורטאים ואחרים שמבקשים להמשיך במסלול אישי תוך תרומה למדינה. מדובר בהתמודדות עם מתחים דומים לאלו שקיימים בישראל, אך תוך הבנה שהפתרון טמון בהתאמה ולא באחידות כפויה.

אם נרצה לגבש מודל ישראלי רלוונטי, ייתכן שנידרש ללמוד מהגישות הללו כיצד לאפשר גמישות בתוך מסגרת מחייבת. שירות חובה לא חייב להיות אחיד עבור כולם, אך עליו לשקף עקרון ברור של שותפות אזרחית.

האמון הציבורי הוא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של צה"ל

מעבר לכל הנתונים, הסטטיסטיקות והמודלים, ניצבת אמת פשוטה אך קריטית. הצבא נשען על אמון הציבור. זהו המשאב השברירי ביותר אך גם החיוני ביותר לשימור הלכידות הלאומית סביב רעיון השירות. ברגע שציבור רחב מתחיל לחוש שהשירות אינו הוגן או שאינו נדרש מכולם באותה מידה, מתערערת הלגיטימציה של המערכת כולה.

האמון הזה נבנה לא רק דרך שיח ציבורי, אלא דרך מדיניות עקבית, מתן דוגמה אישית, והצגת נתיבי שירות מגוונים שנגישים לכל שכבות האוכלוסייה. כאשר חרדים אינם מתגייסים, כאשר עולים חדשים מופלים לרעה במיון, וכאשר השירות הטכנולוגי משמר פערים, הציבור חש שהשירות כבר אינו מייצג את הערכים עליהם הוא גדל.

הטלטלה שחוותה החברה הישראלית באוקטובר האחרון הייתה אולי התזכורת החזקה ביותר לכך שבלי אמון אין גיוס, אין לכידות, ואין מערכת ביטחונית שיכולה להחזיק לאורך זמן. האתגר של צה"ל כעת הוא לא רק לאייש תקנים, אלא לשמר תחושת שותפות בחברה שמתקשה להסכים על כללים בסיסיים.