האם האוניברסיטאות מפספסות את הכלי החזק ביותר להצלחת הסטודנטים?

לא ההפרעה היא שקובעת את הכישלון, אלא מה שהסטודנטים מאמינים על עצמם

כאשר מדברים על סטודנטים עם לקויות למידה או הפרעת קשב, הדיון הציבורי נוטה להתמקד באבחון, בהקלות או בהבדלים בציונים. אך מאמר חדש של ד"ר עדי שרעבי בשיתוף ד"ר מריסול קואלי, ד"ר חררדו פלגרינו, פרופסור סלסטינו רודריגס ופרופסור ברברה קרטי מצליח לשנות את כיוון המבט באופן מפתיע. החוקרים לא הסתפקו בלשאול האם הסטודנטים עם לקויות מצליחים פחות, אלא ניסו להבין למה.

הם גילו שהפער בהישגים בין סטודנטים עם וללא אבחנה של לקות למידה או הפרעת קשב נעלם כמעט לגמרי כשמכניסים למשוואה שני גורמים פסיכולוגיים. לא מדובר בגורמים קוגניטיביים אלא בתחושת מסוגלות עצמית בלימודים וביכולת של הסטודנט לווסת את הלמידה שלו באופן עצמאי. כלומר, לא ההפרעה עצמה היא שמכתיבה הצלחה או כישלון, אלא התחושה הפנימית של האדם שהוא מסוגל ללמוד, והאופן שבו הוא מנהל את תהליך הלמידה שלו לאורך זמן.

ההישג הגדול הוא בשאלה ששאלו

כמי שעוסק שנים בפירוש של מחקרים אקדמיים, אני יכול להעיד שמעטים הם המחקרים שעושים את הקפיצה הזו. רובם עוצרים בשאלה המתבקשת אך השחוקה: האם יש פער בציונים. המאמר הזה עשה דבר חשוב בהרבה. הוא לקח את הדגש מהתוצאה החיצונית, הציון, והפנה את המבט פנימה, למנגנונים שמובילים אליו.

בזכות הניתוח המדויק שערכו החוקרים, ובעיקר בזכות ההחלטה לחקור משתנים שהם ברי שינוי כמו מסוגלות עצמית ולמידה מווסתת, נפתח פתח לשינוי פרקטי בעולם ההשכלה הגבוהה. לא מדובר כאן בתובנה תאורטית בלבד, אלא בקריאה מעשית: לטפל במה שניתן לטיפוח.

הבעיה של כולם, לא רק של מאובחנים

הלקות, כך מתברר, אינה הבעיה היחידה ואינה בהכרח הגדולה ביותר. תחושת חוסר מסוגלות, בלבול באיך ללמוד, הימנעות ממשימות מורכבות, דחיינות, קושי להתמיד או להציב מטרות ריאליות — כל אלה מוכרים כמעט לכל סטודנט. הממצאים של המחקר הזה רלוונטיים אפוא לא רק לקבוצה המאובחנת, אלא לקהל רחב הרבה יותר.

אם גורמים כמו אמונה עצמית בלמידה והרגלי למידה משפיעים כל כך באופן מובהק על ההצלחה האקדמית, כדאי שנשאל ברצינות: למה לא כל סטודנט עובר קורס בסיסי בלמידה עצמאית כבר בשנה א'? למה תחושת מסוגלות לא נחשבת כמדד לגיטימי להצלחת מוסד אקדמי?

האקדמיה ממשיכה ללמד, אבל לא מלמדת איך לומדים

המוסדות להשכלה גבוהה מצטיינים בהעברת ידע, אך ברובם אין מקום מסודר שמלמד איך ללמוד. זה נשמע פרדוקסלי, אך זו המציאות. הסטודנט נדרש להתמודד עם משימות מורכבות, אך מצופה ממנו להבין לבד כיצד לנהל את הזמן, לבנות סדרי עדיפויות, להתמודד עם כישלונות ולתחזק מוטיבציה לאורך סמסטרים שלמים.

מקומות שכן מציעים סדנאות בלמידה או תכניות לייעוץ לימודי, לרוב מצמצמים אותן לסטודנטים עם אבחונים רשמיים. התוצאה היא שמי שאינו מאובחן אך חווה קשיים דומים, נותר מאחור.

כשהתשובה היא רגשית, אסור לזלזל בה

המחקר של שרעבי ועמיתיה מחייב את האקדמיה להרחיב את ההבנה שלה לגבי הצלחה. אם עד היום מדדים כמו מנת משכל, רקע חברתי או משמעת עצמית נתפסו כגורמים מכריעים, עולה כעת שמדובר רק בחלק מהסיפור. התחושה הפנימית של "אני מסוגל" היא כוח מניע שלא ניתן להמעיט בערכו.

יתרה מכך, מדובר במרכיב שניתן לטפח. מסוגלות עצמית אינה נתון מולד, אלא משהו שנבנה דרך חוויות הצלחה, תמיכה חינוכית, קבלת פידבק נכון ותרגול של אסטרטגיות למידה. אפשר ללמד אותה. אפשר לאמן אותה. ובדיוק שם נמצאת האחריות של מוסדות ההשכלה.

העתיד שייך למי שיודע ללמוד, לא למי שזוכר הכי הרבה

בעידן שבו מידע זמין בכל רגע, והעולם משתנה במהירות, היכולת ללמוד הפכה ליכולת קריטית. זה נכון לשוק העבודה, זה נכון לחיים בכלל. לא מספיק לדעת דברים, צריך לדעת ללמוד. המחקר הזה מאיר באור חד שהדרך לשם אינה עוברת רק בקורסים או בספרים, אלא גם באמונה הפנימית של הלומד בעצמו ובדרכים שבהן הוא מנהל את הלמידה שלו.

אם נאמץ את המסקנות הללו, אולי נתחיל סוף סוף לבנות מערכת אקדמית שמתייחסת ללמידה כאל מיומנות לכל דבר, לא פחות חשובה מאוצר מילים, נוסחה מתמטית או ידע היסטורי.

מקור

Sharabi, A., Cueli, M., Pellegrino, G., Rodríguez, C., & Carretti, B. (2025). The Mediating Role of Academic Self-Efficacy and Self-Regulated Learning in Academic Success Among Higher Education Students With SLD or ADHD. Learning Disabilities Research & Practice, 09388982251388008.‏